אל המקומון “על השרון” היא הגיעה כצלמת, ליום עבודה אחד, שבסיומו ביקשה הזדמנות להדגים את כישורי הכתיבה שלה. אנחנו מדברים על שנות התשעים, המקומונים שימשו אז כבית גידול לעיתונאים צעירים, הפתיחות היתה באוויר וגם התשוקה. ההזדמנות שניתנה אז לעינת פישביין, האורחת הרביעית שלי בסדרה “נשים בעבודה”, הובילה אותה לדרך מרתקת בת כמעט שלושים שנה, כעיתונאית וכעורכת המתמקדת במהגרי עבודה ובנושאים חברתיים-כלכליים. בדרך היא פגשה כמה וכמה אנשים אותם היא מגדירה כמנטורים ועוד “רבים ולא הכי טובים, שעזרו לי להבין איזו עיתונות אני לא רוצה לעשות בחיים”.
“בילדות שלי נורא פחדתי ממציאות אפורה, שלא קורה בה כלום. בחיים שלי כבנאדם בוגר ביטלתי את האפשרות הזו” אומרת מי שמילדות רצתה “לעשות צדק”, גילתה שאפשר להיות “כריסטיאן אמנפור שכזו, רק בלי הז’קט מלחמות” גם במרחק רבע שעה מהבית, והקימה (עם אירית דולב) את מגזין העיתונות העצמאי “המקום הכי חם בגיהנום” שם היא “כותבת ומגשימה דרכו את כל החלומות שלי כעיתונאית”.
איך נגדיר אותך?
עיתונאית.
כילדה, איך דמיינת את עצמך “כשתהיי גדולה“?
תמיד רציתי לכתוב ובתקופה מסוימת חשבתי להיות עו״ד, כדי לעשות צדק, אבל הלימודים היו יותר מדי בשבילי. בקיצור, עיתונאית.
איפה אני מוצאת אותך היום?
עיתונאית. כתבת ומו”לית אתר העיתונות העצמאי “המקום הכי חם בגיהנום”.
האם היו לך יעדים מוגדרים בדרך או שבמקרה יצא ככה, שהתגלגלת בדיוק למקום הנכון?
אני סוגרת תיכף שלושים שנה בתחום אז אני חושבת שאפשר לדבר על דרך, ארוכה ודי יציבה, אבל מהיום הראשון ועד היום – ללא תכנון או חתירה למטרות. מתגלגלת משלב לשלב. מקריות? בדיוק כמו שאני לא מאמינה בתכנון, ככה אני לא מאמינה במקריות. קרה מה שהיה צריך לקרות, בכל שלב מחדש, ואני בחרתי בדרך הזו שוב ושוב ושוב.
איך זה בא לידי ביטוי בפועל?
רגע לפני שעזבתי את “ידיעות אחרונות” שם עבדתי כעורכת במוסף “7 ימים”, עדיין לא סגורה על מה אעשה בעתיד, יצאתי לכתבת הפרידה שלי. זה היה סיפורה של לילי, ילדת מהגרי עבודה מגאנה, שכתבתי עליה מאז שהיתה בת 8. כשנפגשנו שוב היא כבר היתה בת 23, אמא לילד בן שלוש, ועדיין ילדת זרים לא חוקית בישראל. כשעליתי לביתה, מגששת עם הסלולרי את הדרך בחדר מדרגות בלי תאורה, בבניין של משפחות אריתראיות בדרום ת”א, ידעתי שאני לא יודעת ולא רוצה לעשות שום דבר חוץ מלצאת לשטח ולכתוב כתבות מגזין.
בואי נחזור רגע לתחילת הדרך שהובילה אותך לכאן
אז בעצם רציתי להיות צלמת. עשיתי איזה קורס בסיסי ב”קמרה אובסקורה”, עבדתי קצת כעוזרת צלם (אצל יורם בוזגלו), הבאתי תיק עבודות של חמישה צילומים (סבירים), והתקבלתי לעבודה במקומון “על השרון”. לא היתה מאושרת ממני, במשך יום שלם. למחרת הודיעו לי שהצלמת הקבועה חזרה וסלמאת. אמרתי ‘אתם יודעים מה, אני יכולה לנסות גם לכתוב’. נתנו לי לעשות ידיעה על מרדף משטרתי מפתח תקווה להוד השרון (קופרודוקציה ענקית עם המקומון ‘מה בפתח’), ונשארתי.
כתבתי חדשות – משטרה, מוניציפלי, ביוב – כתבות מגזין, תרבות, ספורט וגם ייסדתי את מדור הלילה הראשון באזור השרון (הבולסת חוקרת). אחרי זמן קצר עליתי להם כל כך הרבה כסף כפרילאנס שנתנו לי חוזה.
המקומונים באותן שנים היו בית גידול מופלא לעיתונאים. היתרון האדיר היה האפשרות להיכנס ללב העבודה העיתונאית בגיל מאד צעיר, בלי שום ניסיון, ולהתקדם רק לפי היכולות שלך. בשלב די מוקדם נמשכתי לכיוון החברתי, שאולי לא היה הכי פופולרי בימי הניאו-ז’ורנליזם העליז של הניינטיז (שלא לספור את כמות העורכים שהבטיחו לי שפעם כשאגדל אהיה עיתונאית שמתעניינת בדברים החשובים באמת), אבל די מהר נמצא לי הבית המתאים אפילו לזה.
גבוה
מה היית מציינת כנקודות שיא מקצועיות?
אני מגדירה שתי נקודות שיא עיקריות בקריירה שלי: הראשונה היא העבודה ב”העיר” בשנים 95-99, בהן גיליתי את התחום שבו חלמתי לעסוק. זה התחיל במהגרי העבודה של אותן שנים ובמדור “התל אביבים החדשים”, והמשיך לכל הנושא החברתי-כלכלי, עבודה, הגירה וכו’.
יש משהו באנשים שעזבו את הבית שלהם שנוגע בי בצורה עמוקה, מכאיבה, ועם זאת אני לא יכולה שלא להביט, לגעת ולמזלי גם לכתוב. כשהפכתי להיות כתבת שכונות, ראיתי די מהר את השינוי הדרמטי באוכלוסיה של דרום ת”א, ואת עשרות ומאות אלפי המהגרים החדשים שהגיעו לשם. מבחינתי, זו היתה התגשמות הפנטזיה להיות עיתונאית שחושפת חוסר צדק במדינות נידחות באפריקה, כריסטיאן אמנפור שכזו, רק בלי הז’קט-מלחמות וכשכל זה קורה רבע שעה הליכה מהבית שלי.
עד עצם היום הזה, בכל פעם שאני מגיעה לשטח ומראיינת אנשים, אני חיה את חלום ההוא. בילדות שלי נורא פחדתי ממציאות אפורה, שלא קורה בה כלום. בחיים שלי כבנאדם בוגר ביטלתי את האפשרות הזו.
כן, אין מה לדאוג, אין מחסור בדרמה.
וכנראה שכשאת מבקשת לגעת בכאב, הוא נוגע בך בחזרה. אני חוזרת אל לילי. נפרדנו ממנה כשעזבתי את “ידיעות”, נכון? אחרי כמה חודשים הגיע אלי טלפון מהבמאית ג’ולי שלז, שבין היתר צילמה אותה לסרט שלה. היא סיפרה לי שלילי מתה הרגע, בלידת בנה השני. הגעתי לאיכילוב והספקתי להיפרד מהאישה שהכרתי מאז היתה בת 8. היא מתה בגלל רעלת הריון שהוזנחה, כי לא היה לה ביטוח רפואי, כי היתה ילדת הזרים חסרת המעמד הכי ותיקה בישראל.
נקודת השיא המקצועית השניה היא הקמת “המקום הכי חם בגיהנום”, עם שותפתי לדרך אירית דולב, שעבדה איתי עד לא מזמן, אתר עיתונות עצמאית חוקרת וחברתית. אני המו”לית שלו, כותבת בו ומגשימה דרכו את כל החלומות שלי כעיתונאית. היום עורך אותו תומר מיכלזון.
אני יכולה לכתוב שם על כל מה שאני רוצה, בדרך שבה מעניין אותי לספר סיפור, מחויבת רק לסטנדרטים המקצועיים ולעורכים שלי. בכל פעם שהייתי יוצאת לשטח, הייתי חוזרת למערכת ואומרת לאירית: “היום, היום הגעתי למקום הכי חם בגיהנום”. וזה היה מחזיק עד הפעם הבאה.
מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן
נמוך
האם היה רגע בו שקלת לוותר על רעיון או פרויקט בגלל ביקורת, סירוב או כל סיבה אחרת?
בחיי שאני לא זוכרת. אין לי מקום בזיכרון ולא מספיק ריכוז בשביל לחפש. זו קצת בעיה, כי גם הרגעים הכי קשים או הכי מרגשים לפעמים נראים לי כאילו קרו למישהי אחרת, מישהי שהייתי כנראה פעם. מצד שני זה די עוזר להישאר בתנועה ולזוז קדימה.
לפני חודשים מעטים פינינו את בית הורי (עברו דירה) ונאלצתי לסנן שני ארגזים מלאים בחיים שלי, בעיקר שנות ה-20. היתה שם כל הקריירה שלי ב”העיר”, כולל מכתבים שלא ייאמנו, כמויות מידע נדירות בנושא מהגרי העבודה, הפרסים שקיבלתי אז – ואני ישבתי מול כל זה ואמרתי ‘אוקיי, זה כאן, זה כתוב, כנראה שאני עשיתי את כל זה ואני יכולה להרגיש עם עצמי ממש לא רע’. ואז זרקתי את הרוב, כי מה יש לסחוב ניירת להמשך החיים.
אבל הנה משבר אחד: כשעזבתי את “העיר” ונודע לי שהמדור שלי ימשיך, ומישהי אחרת תעשה אותו. התפרקתי, לא יכולתי להכיל את הכאב. אני מספרת את זה כי אני צריכה להבין מזה מה יקרה אם המקום לא ימשיך מתישהו, ולא משנה אם מהחלטה שלי או לא. זה יכול להיות מאד מאד קשה.
תפנית בעלילה
השינוי העיקרי בדרך היה עזיבת “ידיעות אחרונות” והקמת המקום הכי חם. מה שהוביל לכך היה הייאוש מהעיתונות הישנה, ההבנה שאת לא משנה כלום כשאת פועלת בתוך מקום שהמטרות שלו אחרות לגמרי משלך, וזה למרות שנאלצתי לוותר על משכורת קבועה ב”ידיעות” ולהפוך בעצמי למשקיעה בעסק (ליתר דיוק, האסון הפיננסי) של עיתונות.
שום דבר לא היה קרוב אפילו לטרפד את זה כי כשאני עושה משהו אני לרוב לא רואה ממטר ולא שומעת אזהרות או ערה לסיכונים – אבל השאלה האמיתית היא אם בדיעבד, חמש וחצי שנים אחורה, כשאני רואה את הדרך הקשה, מאבק ההישרדות היומיומי, התסכולים והאכזבות, הייתי עושה את זה שוב.
התשובה במהופך*.
לסיכום
לעיתים יוצא לנו לפגוש בדרך, ככה במקרה, דמויות המותירות עלינו רושם כביר, חיובי או שלילי, כזה הנטמע בזכרון כחוויה מכוננת. נשמע מוכר?
יש מלא מלא. מקצועית אני ממש מגדירה מנטורים: פרופ’ יוסי דהאן, פרופ’ דני גוטוויין, אנשים שלימדו אותי מה זה סוציאל דמוקרטיה ולאיזה שינוי העיתונות אמורה לשאוף.
חוץ מזה עבדתי עם המון עורכים, חלקם כמו עורכי ב”העיר” כיוונו את המסלול ועזרו לי להגיע למקום לו נועדתי, ואחרים, לצערי רבים ולא הכי טובים, עזרו לי להבין איזו עיתונות אני לא רוצה לעשות בחיים.
אני עדיין זוכרת טוב מאד את התחושה שלי ככתבת צעירה, שיש את אלה ש”יודעים”, תמיד גברים, תמיד בטוחים בעצמם, תמיד מסבירים לך מה את עושה נכון או לא. כשאני מבינה היום שהם היו צעירים ב-20 שנה ממה שאני עכשיו, וידעו פי אלף ממה שאני מרגישה שיודעת – אני אומרת איך זה יכול להיות? מאיפה הביטחון? כמה השפיעו על החיים שלי אנשים שלא היה להם מושג.
עם הפנים לעתיד
אין לי תכניות לעתיד והחלום העיקרי שלי היום (חוץ מבריאות לילדות ולכולם) הוא ש”המקום הכי חם” יפרח ויגדל וילמד לעמוד על הרגליים ואז ללכת, בלי התלות המוחלטת בי. לשחרר את הילד, כמו שאני חושבת שאני יודעת לשחרר את הילדות שלי, ולהפוך להיות רק חלק ממנו.
*ברור
בונוס: חומרי ארכיון נוספים שנמצאו תוך כדי פינוי בית ההורים
וסיפור קצר, הראשון והאחרון עד כה, שכתבה פישביין והתפרסם בקובץ הסיפורים “געגועים לשינויים”
Ilanit Shamia 