מלימודי המחול בילדות ועד הרגע שפינה באוש עלתה לבמה בסוף הופעה עם פרח וחיבוק, עברה יסמין גודר, אחת הכוריאוגרפיות המשפיעות בארץ והאורחת השלישית שלי בסדרה “נשים בעבודה”, דרך שהתחילה בהתלבטות לגבי לימודים אקדמאיים בתחום וממשיכה עד היום, עם אינספור יצירות מחול, שהפכו לאבני-דרך בעולם המחול העכשווי.
את המסלול שעברה ועוברת בכל יום מחדש, היא מגדירה כמסלול מחקר, דרכו היא מבקשת להרחיב את המפגש האמנותי עם מרחבים חדשים ומאתגרים. תיאטרון, אמנות פלסטית, עיצוב ומוסיקה נמצאים שם תמיד באופן זה או אחר ובשנים האחרונות נוסף למחקר מרחב חדש, פרויקט מתמשך שהתחיל בגרמניה וממשיך בסטודיו המקומי, ומחבר בין מחול לחולי פרקינסון, אותו מגדירה גודר “מעין שיא מתמשך המשפיע על תפיסת העולם שלי”.
אז איך נגדיר אותך?
מחול, פרפורמנס, כוריאוגרפיה, ניהול אמנותי.
כילדה, איך דמיינת את עצמך “כשתהיי גדולה”?
רציתי להיות רקדנית ואמנית פלסטית.
ואיפה אני מוצאת אותך היום?
אני רקדנית/כוריאוגרפית עוסקת ביצירת מחקר מחולי. אני בונה פרויקטים סביב נושאים ותכנים שמעסיקים אותי, ודרכם מפתחת מחקר עם קבוצת אמנים אשר שותפים לתהליך היצירה: רקדנים פרפורמרים, מוזיקאים, אמנים פלסטיים ומעצבים. לאחרונה מעניין אותי לחשוב על המפגש של הופעת מחול כהזדמנות למפגש בין אנשים, למפגש דרך הגוף והרגש, ולניסיון של ניסוח מחודש של האירוע עצמו.
בנוסף אני מנהלת אמנותית של הלהקה והסטודיו שלי, שהוא גם מרחב שמתרחשים בו עוד פרויקטים של יוצרים אחרים, ומזה ארבע שנים פרויקט של שיעורי מחול לאנשים המתמודדים עם פרקינסון. לצד זה אני מלמדת שיעורי בוקר פתוחים בסטודיו שלי וגם קומפוזיציה ותהליכי יצירה במסגרת תואר שני באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים.
מה השתנה בדרך והאם היה שלב בו סימנת לעצמך מטרה לחתור אליה?
התחום עצמו, מחול, הוא תחום שאני נמצאת בו מאז הילדות, אז זה בהחלט לא במקרה, אבל המסע שאני עוברת בתוכו מלא בהפתעות, תהפוכות ודברים לא צפויים. ההתעסקות בשילוב בין מחול למחלת הפרקינסון, למשל. הגעתי לפרויקט הזה במקרה, מתוך פניה לשיתוף פעולה שקיבלתי בשנת 2014 מתאטרון פרייבורג, גרמניה, ליוזמה בשם ״הפרעה/ Storung״. התיאטרון מקיים כל שנה פרויקט משותף עם אוניברסיטת פרייבורג סביב נושא מחקר מסויים, ובאותה שנה הנושא היה מחלת פרקינסון. לא היה לי ידע קודם או קרבה כלשהי לנושא, אבל עניין אותי החיבור לקהילות מגוונות (מדענים, חוקרים, אקדמיים, אנשים המתמודדים עם פרקינסון והמשפחות שלהם) והפריה הדדית מתוך כך, וגם משכה אותי ההצעה לתת לתחום המחול מקום מרכזי בתהליך מחקר שיש בו מימד אמנותי תרפויטי.
איך ניגשים לפרויקט שנמצא בטריטוריה חדשה וכל כך שונה מזו שהיכרת?
נקודת המוצא של הפרויקט היא, שרקדנים וכוריאוגרפים הם מומחים לתנועה, ויכולים להעניק מהידע העמוק שלהם בתחום התנועה, גם למחקר מדעי וגם ליצירת מרחב פתוח, לא שיפוטי ויצירתי לאנשים שמתמודדים עם מחלה שמאתגרת את התנועה שלהם. בתוך ההצעה הזאת נבנו שיעורים שאנחנו מקיימים פעמיים בשבוע אצלנו בסטודיו, בהוראת רקדניות וכוריאוגרפיות מקצועיות. כל אחת מביאה את גוף הידע והפרקטיקות שלה, לצד מתנדבים בגילאים ומרקעים שונים, שמצטרפים לתמוך במהלך השיעור. השיעורים הללו היוו גם השראה לבניית שני כנסים בינלאומיים אשר מתבוננים על השילוב בין מחול לפרקינסון ובין מחול עכשווי/נסיוני לקהילה, ומנסים לאפשר מרחב לעשייה אמנותית, שמפגישה בין מגוון של מצבים גופניים, בגילאים והקשרים שונים. זה משהו שלא ציפיתי שיקרה, והוא מרגש, מלמד ומהווה השראה גדולה עבורי.
בואי נחזור רגע לתחילת הדרך שהובילה אותך לכאן.
הבחירה ללכת לאוניברסיטת NYU ולהתמקד במחול לא הייתה פשוטה. על אף שהייתי בתיכון לאמנויות בניו-יורק וכנערה, ביליתי הרבה שעות בסטודיו, הרגע הזה של לבחור לעשות תואר ראשון במחול עורר הרבה חששות ולא היה קל עבורי. תמיד אהבתי לשלב בין מחול לעוד אהבות שלי וללמוד הרבה נושאים והיה לי חשש לוותר על תחומים שעניינו אותי כמו אנתרופולוגיה, פילוסופיה וספרות. לשמחתי, אחרי שכן החלטתי ללכת על תואר במחול, הבנתי שיש אפשרות ללמוד מבחר גדול של קורסים נוספים, גם כאלו שהיו במקור מחוץ לתוכנית שלי וזה תרם רבות לאיזון שחיפשתי בין אמנות ללמידה אקדמית. בין השנה השנייה לשלישית בלימודים החלטתי לנסוע בחופשת הקיץ לפסטיבל המחול American Dance Festival מהם גם קיבלתי מלגה ושם נחשפתי לתכנים שמשפיעים עלי עד היום.
באיזה אופן השפיע הפסטיבל על המשך הדרך שלך?
בשעות הפנויות המעטות שהיו לי, עבדתי על דואט עם אחת הסטודנטיות שהכרתי שם, דואט שהעליתי בערב סטודנטים שהפסטיבל ארגן, אירוע לא רשמי ולא מרכזי ולהפתעתי הגדולה, פנתה אלי מנהלת של פסטיבל מחול בפראג, שהתלהבה מאוד מהדואט הקצר והזמינה אותי להציג ערב שלם בפסטיבל שנערך בקיץ שאחרי. נותרה לי עוד שנה באוניברסיטה ועד לאותו רגע עוד לא הצגתי את העבודות שלי מחוץ למסגרת הלימודים, כך שמבחינתי, הזמנה להציג ערב שלם של יצירות באירופה הייתה התגשמות חלום גדול שקרה באופן הכי לא צפוי או מתוכנן, וגם מאוד מוקדם.
זה גם קצת מפחיד, לא?
היה בזה משהו מפחיד בהחלט. אבל בו-זמנית ידעתי שיש לי שנה והידיעה הזאת אפשרה לי לנתב את התקופה הזאת לפיתוח היצירה. היה לי סטודיו באוניברסיטה והרקדנים היו סטודנטים שלמדו איתי, כך שהתאפשר לי מהלך מאוד מוגן ונתמך, והיה לי זמן. למדתי הכל תוך כדי תנועה. את כל החומר הטכני, כל הדיאלוג על כרטיסי הטיסה והתנאים, שהיה לי חדש ומאוד ראשוני, התנהל בשיח בפקס’.
נמוך
האם היה רגע בו שקלת לוותר על פרויקט או רעיון כלשהו בעקבות ביקורת, סירוב או כל סיבה אחרת?
זה משהו שקורה כל כמה זמן והוא חלק מההתמודדות של להיות אמנית ולהמשיך ליצור ולמצוא מרחב פנימי שאינו מטולטל מידי מאירועים כאילו. קרה לי לאחרונה שהוזמנתי לפסטיבל מאוד חשוב והיה ביטול. יצא לי לעבוד ימים על הגשות מאוד מושקעות שעליהן קיבלתי תשובה שלילית. כתיבה של מבקרים שלפעמים כתובה באופן לא מכבד ולא מקצועי. זה קורה כל כמה זמן וצריך ללמוד לחיות עם הרגעים הללו ולהמשיך הלאה.
גבוה
מה היית מציינת כנקודות שיא מקצועיות?
יש המון רגעים כאלו. רגעי השיא הגדולים שלי קורים בסטודיו או על הבמה, כאשר מתקיימת מעין סינרגיה על-מציאותית, טרנספורמטיבית, בין המופיעים לבין עצמם וגם בין המופיעים לצופים. מכיוון שמדובר במקצוע כזה של שיאים, אז רגעי השיא קורים הרבה ולפעמים גם הם מורכבים לעיכול.
ברמה של ההכרה, הזכייה בפרס “הבסי” היוקרתי בניו-יורק, בתחילת דרכי, נתנה לי פוש מאוד רציני. או ההופעה בפסטיבל של פינה באוש עם ״אני רעה אני״ בשנת 2008 , שבסופה פינה עלתה לבמה ונתנה לכל אחד מאיתנו פרח וחיבוק ואחר כך ישבה איתנו לארוחת ערב, הייתה רגע של מימוש חלום ומפגש עם אייקון, אשה שהשפיעה עלי רבות. גם ההופעה עם המופע ״קרם תות ואבק שריפה״ בפסטיבל לינקולן סנטר בניו-יורק, שנערך בתיאטרון הממוקם בבית ספר התיכון שלי, בשנת 2006, הייתה חוויה בעלת עוצמה גדולה עבורי, וגם סוג של סגירת מעגל. ליצור את המופע ״קליימקס״ בהזמנת ועבור מוזיאון פתח תקווה, בליווי תערוכה שכללה חפצים ותפאורות מיצירות שלי באוצרותם של דרורית גור אריה ואבי פלדמן, כמו שמה כן היא הייתה, חווית שיא רצינית. ובמימד האמנותי, זאת הזדמנות שפתחה עבורי ערוצים חדשים של עשייה אשר משפיעים עלי עד היום. פרויקט ״storung/הפרעה״ (שפיתח את שיעורי מחול לאנשים המתמודדים עם פרקינסון) הוא מעין שיא מתמשך אשר משפיע על תפיסת העולם שלי, על גישת העבודה שלי בסטודיו וגם על הגדרת המסע של הלהקה ואופי הארגון שאותו אני מובילה.
עם פינה באוש בסיום ההופעה ״קרם תות ואבק שריפה״ בפסטיבל לינקולן סנטר בניו-יורק
המופע ״קליימקס״ בהזמנת ועבור מוזיאון פתח תקווה
מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן
תפנית בעלילה
הרגע שהגעתי להציג את היצירה ״הקיר של אלינה״ בפסטיבל גוונים במחול 1999, היה רגע שבדיעבד שינה הרבה עבורי. לאחר מכן בעצם התחלתי בתהליך של עזיבה הדרגתית של החיים שלי בניו-יורק והתחלה של בניית החיים האישיים שלי והקריירה בישראל. כבר הייתי בתוך תנופה של יצירה, חיבור לקהילה המקומית ואפילו קצת תמיכה מוסדית בניו יורק אחרי תקופת הלימודים שם, אבל אחרי פסטיבל “גוונים במחול”, התחלתי לקבל הזמנות חוזרות ועקביות להציג במסגרת פסטיבל ״הרמת מסך״ ודרכן בניתי וביססתי את העשייה שלי בארץ, שהובילה לפיתוח היצירות וקשרים עמוקים עם רקדנים, בניית הלהקה, פתיחת הסטודיו ופיתוח הקשר עם חו״ל.
לסיכום
לעיתים יוצא לנו לפגוש בדרך, ככה במקרה, דמויות המותירות עלינו רושם כביר, חיובי או שלילי, כזה הנטמע בזכרון כחוויה מכוננת. נשמע מוכר?
איציק ג׳ולי – בן הזוג שלי, הוא הדמות ועד היום הוא הפרטנר הכי משמעותי שלי בחיים ובאמנות. איתו ולצידו גדלתי בתחום.
עם הפנים לעתיד?
אני מחפשת לגלות כיצד הזמן הזה שאנחנו מבלים בסטודיו אחד עם השני ובתיאטרון, בין ועם זרים, יכול להוות פוטנציאל אמיתי למפגש טרנספורמטיבי. אני מחפשת להבין כיצד אפשר לפתח מפגש המזמין לאתגר את הפערים שיש בינינו ולייצר חוויות לא קונבנציונליות, שמאתגרות את השיח היומיומי, ודרך כך לחלוק את הכוח של המופע. אני רוצה להמשיך ולפתוח את העשייה לעוד קהילות ומציאויות. לגלות מפתחות, כיצד ניתן להרחיב את המפגש האמנותי עם מרחבים חדשים שיאתגרו וישפיעו באופן רב-כיווני.
Ilanit Shamia 