גילי גולנדר, מי שעומדת (יחד עם שלושה שותפים מייסדים) מאחורי “בזארט“, סטארטאפ שהצליח לנצח את השיטה ולייצר מודל כלכלי רווחי ללא משקיעים חיצוניים ועם מיליון משתמשים חודשיים, היא האורחת השניה שלי בפרויקט “נשים בעבודה“.
כילדה, בילתה את זמנה בחוג תכנות (בייסיק!) וקריאת ספרי פנטזיה ומד“ב לצד חוגי ציור וצילום, ולא ממש הבינה, מדוע המציאות לא מיישרת קו עם השאיפה שלה לחבר בין אמנות לטכנולוגיה. בשנים שחלפו עד שחלום הילדות שלה הפך למציאות, גלשה בין לימודי מדעי המחשב ומנהל עסקים להפקה באופרה הישראלית, מחקר טרנדים ועיתונות לייף סטייל, ועברה דרך מסלול פתלתל שהוביל לבסוף לפיתוח “בזארט“, אפליקציה זוכת פרסים לעריכת תמונות ועיצוב עליה נכתב מקרה בוחן בבית הספר לעסקים של הארוורד.
בין לבין הספיקה לייסד עם שותפה את הפודקאסט “הסטארטאפיסטיות” (תוכלו להאזין לשני פרקים נבחרים בהמשך הראיון) ויש לה לפחות עוד חלום ילדות אחד שמחכה לזמן המתאים. אה, כמובן שגם הפעם יש גם מלא לינקים מעניינים.
איך נגדיר אותך?
יזמת בצומת של טכנולוגיה ועיצוב
כילדה, איך דמיינת את עצמך “כשתהיי גדולה“?
כשהייתי קטנה רציתי להיות בלשית, בלשנית, מעצבת אופנה וסופרת, תלוי בתקופה.
איפה אני מוצאת אותך היום?
מייסדת–שותפה בבזארט, חברה המייצרת אפליקציות לעריכת תמונות ועיצוב. אני אחראית על שיווק, תוכן ויזואלי, מיקרו–קופי, יחסי ציבור, קשרים עם אפל וגוגל, פיתוח עסקי, היבטים משפטיים ועוד ועוד.
מה השתנה בדרך והאם היה שלב בו סימנת לעצמך מטרה לחתור אליה?
מאז ומתמיד רציתי למצוא דרך לחבר את עולם העיצוב ועולם הטכנולוגיה. כילדה היה לי מחשב מגיל צעיר מאד (הלו IBM XT) ולמדתי בחוג בייסיק. במקביל למדתי ציור, צילום, עריכת תמונה ועיצוב גרפי. לא הבנתי למה התחומים האלו לא משתלבים וממש רציתי למזג את כל האהבות שלי, אבל האמת שלא ידעתי איך בדיוק.
הדואליות הזו הביאה אותי למסע חיפוש עצמי מקצועי מפותל למדי שעבר דרך הפקה באופרה הישראלית, תכנות, חווית משתמש, מחקר טרנדים, כתיבת בלוג אופנה, עריכת מדור אופנה בעיתון ולימודי סטיילינג, עד שהקמתי עם שותפיי את בזארט והצלחתי לבסוף לחבר את שני העולמות.
דרך מפותלת ומעניינת, בואי נחזור רגע לתחילתה.
לאחר סיום השירות הצבאי שלי במודיעין, עבדתי כשנה וחצי בהפקה באופרה הישראלית החדשה וטיילתי בארה״ב ובמרכז אמריקה. זה גם השלב בו מצאתי את עצמי בנקודת מפנה בחיים, כמו הרבה אנשים צעירים, כשהייתי צריכה להחליט מה ללמוד.
מצד אחד נמשכתי לעולם הטכנולוגיה ולאינטרנט, שרק התחיל להיות נוכח בחיינו ושהכרתי במסגרת הצבא ומצד שני מאז ומתמיד אהבתי אמנות, אופנה ועיצוב, ותמיד חשבתי שאעסוק בזה. אז לא היה בארץ מסלול לימודים שמשלב את שני התחומים והבנתי שמה שאני מחפשת עוד לא קיים ושבינתיים אצטרך לבחור ביניהם. אחרי הרבה התחבטויות וכמה שיחות עם מעצבים ואנשי טכנולוגיה החלטתי ללכת ללמוד מדעי המחשב וניהול, גם כדי לחזק את הצד הטכנולוגי, מתוך מחשבה שעיצוב אוכל ללמוד גם לבד או בהמשך, וגם, אם להיות כנה, כדי שאוכל להיות עצמאית כלכלית כמה שיותר מהר. זה לקח הרבה יותר זמן משחשבתי לחבר גם את הצד הוויזואלי, אבל המסע היה שווה את זה.
“האזינו לראיון עם גילי גולנדר בפודקאסט “הסטארטאפיסטיות
נמוך
האם היה רגע בו שקלת לוותר?
אחרי סיום התואר הראשון, ממש לפני פיצוץ בועת הדוט קום, התחלתי לעבוד בסטארט–אפ כמתכנתת. זו הייתה העבודה ה״רצינית״ הראשונה שלי כבוגרת, הרווחתי מעולה, קידמו אותי די מהר לראש צוות ולכאורה סימנתי וי על כל המטרות שהיו לי, אבל עמוק בפנים, ידעתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות בחיים והייתי מאד עצובה. הרגשתי שאני לא במקום שמדויק לי וכל הזמן ניסיתי לחזק את הצד היצירתי–אמנותי שלי. עבדתי שם קשה מאד, לפעמים עד חמש בבוקר וגם בהרבה סופי שבוע, והבנתי שאורח החיים הזה לא מתאים לי בכלל ושאני רוצה יותר איזון בין העבודה לשאר החיים. עם זאת, היה לי קשה מאד לוותר ולעבור הלאה. אני טיפוס כזה שחייב להצליח להתגבר על מכשולים ולנצח, גם אם זה לוקח הרבה זמן ומאמץ. כל הזמן אמרתי לעצמי שאני צריכה לתת לזה עוד זמן ושהדיסוננס יפחת בהמשך. אחרי שנתיים ידעתי שזה כבר לא יקרה ועם זאת, הייתי משותקת מפחד מלהרים ידיים, לכאורה. שאני אוותר לעצמי?! ואז, יום אחד קרה לי נס קטן והחברה שבה עבדתי נסגרה בחטף. מצד אחד היה עצוב לי על כל העבודה שהושקעה שם, על החברים שאיבדו את מקום העבודה ועל זה שנפרדו דרכינו, ומצד שני זה היה רגע של שחרור, ממש דאוס אקס מכינה, שאפשר לי לעבור לשלב הבא בחיים עם תובנות שהנחו אותי לדרך הנכונה יותר עבורי בהמשך.
מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן
גבוה
מה היית מציינת כנקודות שיא מקצועיות?
יש נקודות שיא מקצועיות חיצוניות. למשל, כשהוזמנתי לשאת את הנאום המרכזי בטקס המצטיינים של הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל–אביב, שם למדתי, ולספר על הדרך שלי, כשקיבלנו פרסים על האפליקציה מאפל ומגוגל, או כשנסעתי להרווארד ביזנס סקול להשתתף בשיעור שנכתב במיוחד על בזארט.
עם זאת, נקודות השיא המקצועיות האמיתיות הן פנימיות. כשמשתמשת בת 82 מספרת לנו איך בזארט ליוותה אותה בשבע השנים האחרונות, עזרה לה לבטא את עצמה ולהוות מפלט וקהילה תומכת בנקודות קשות בחייה, זה גורם לי לדמוע. כשאני מסתכלת על הצוות שלנו שנבנה בקפידה רבה, אני גאה בכך שיש לנו את הזכות להעסיק אנשים ונשים מוכשרים וטובים כאלה, שבאים מכל מיני קצוות וזרמים של ישראל, לעבוד יחד, ולקדם אותם בדרכם המקצועית. כשאני מסתכלת על בזארט היום, שמשרתת מיליון משתמשים בחודש ורווחית, וזוכרת איך כל זה התחיל מאפס מוחלט, זה מרגש אותי.
תפנית בעלילה
כשהתחלנו לעבוד על בזארט, לא חשבנו לעומק על הצד הכלכלי–עסקי של המיזם. היינו יזמים ירוקים (אני ושלושת שותפיי) והיה לנו רעיון ראשוני להחליף את קטלוגי האופנה מנייר בקטלוגים מבוססי טאבלטים, שניתן לקנות מהם, והם לומדים את הטעם שלך.
בעקבות מוצר ראשוני ששחררנו לשוק, ותגובת המשתמשים אליו, הרעיון השתנה, והפך לאפליקציה שהיא עורך תמונות משוכלל, המאפשר להסיר רקע מתמונה בקלות, לעבוד בשכבות, ולשלב כמה תמונות לתמונה חדשה לגמרי. אנשים השתמשו באפליקציה גם לצרכים אישיים וגם לצרכים עסקיים כמו למשל לייצור תוכן וויזואלי למדיה חברתית.
במשך כמעט שנתיים ניסינו לגייס כסף למיזם שלנו, תוך כדי שאנו עובדים ללא שכר, ואוכלים חסכונות. פגשנו עשרות אם לא מאות משקיעים, וכמעט כולם אמרו לנו לא. לפעמים אמרו כן ואחרי זה לא. ולפעמים אפילו לא חזרו אלינו. זה היה מאד קשה גם נפשית וגם כלכלית. ואז, בנקודה הנמוכה ביותר, קיבלנו החלטה שאם לא נותנים לנו כסף, אנחנו נעשה כסף בעצמנו.
זה התחיל בקטן, כאשר מכרנו באפליקציה חבילות תוכן (גופנים, סטיקרים, רקעים) ויכולות מתקדמות בתשלום. אחרי זה ניסינו מודלים עסקיים נוספים כמו פרסומות, שיתופי פעולה, אפליקציה בתשלום, אפליקציה שאפשרה להדפיס על מוצרים, ועוד.
לפני שנתיים הטמענו, ברגע שאפל אפשרו זאת לכל מפתחי האפליקציות, מודל של מנוי מתחדש, ומאז התחלנו לגדול ולפרוח. אחרי הרבה שנים של מאבק ורצון להוכיח לכולם ובעיקר לעצמנו שהמוצר שלנו לא רק מבוקש ומוערך אלא גם עסק טוב, זה קרה. מה שאני למדתי מזה זה שרק אם מאמינים במשהו, ומתמידים למרות הקשיים, זה יכול להצליח, וגם שטיימינג הוא סופר קריטי, ועל החשיבות של מודל עסקי נכון.
לסיכום
לעיתים יוצא לנו לפגוש בדרך, ככה במקרה, דמויות המותירות עלינו רושם כביר, חיובי או שלילי, כזה הנטמע בזכרון כחוויה מכוננת, נשמע מוכר?
לפני שנתיים וקצת, הרמתי עם חברה בשם ליבליב פרויקט צד שנקרא הסטארטאפיסטיות, פודקאסט דו שבועי בו ראיינו יזמות בלבד. מטרתנו הייתה להראות שיש פה שפע של יזמות מוצלחות בתחומים שונים ומגוונים, לתת להן חשיפה, לאפשר לאנשים להכיר אותן ואת פועלן, וללמוד מהן. עם הזמן חברנו לרדיו הבינתחומי ולדה–מארקר והפודקאסט השתדרג ותפש תאוצה.
באחד הפרקים האחרונים שהקלטתי שם, ראיינו את עדי טטרקו, יזמת של סטארטאפ סופר מצליח בשם “האוז” בתחום עיצוב הבית. רדפתי אחרי הראיון עם עדי כחצי שנה וזה היה סוג של הגשמת חלום עבורי. לשמחתי היא הייתה מקסימה ועם שתי רגליים נטועות חזק בקרקע. בראיון היא נתנה טיפ שהיא מיישמת, והוא שאי אפשר לעשות הכל, ושצריך לבחור במה מתמקדים ולעשות את זה הכי טוב שאפשר.
באופן קצת אירוני, זה גרם לי לחשוב על חלוקת משאב הזמן בחיי והחלטתי לוותר על הפודקאסט לטובת פוקוס על בזארט ועל חיי הפרטיים. זה היה קשה בשבילי לוותר על פרוייקט שהייתי שותפה להקמתו ושאני מאד גאה בו, אבל לשמחתי ליבליב המשיכה עם הפודקאסט בלעדיי, ואני עדיין מאזינה לו באדיקות.
האזינו לראיון עם עדי טטרקו
עם הפנים לעתיד
כפי שניתן להבין מהסיפור שלי, אני רב–תחומית, אוהבת ללמוד דברים חדשים כל הזמן, ועשיתי כבר לא מעט שינויי קריירה עד היום. בעיני זה אך טבעי, ואני חושבת שזה גם ימשיך בעתיד. יש לי חלום ילדות לכתוב ספר פנטזיה/מד״ב, שזה הז׳אנר הספרותי המועדף עליי, ואני מאמינה שיום אחד אממש אותו. אני גם אוהבת ללמד ולהרצות, עושה את זה מידי פעם, ומקווה שזה יתאפשר לי גם בעתיד באיזו מסגרת. לסיום, אני מאד מודאגת מהכיוון החברתי–מדיני של ישראל ואולי יום אחד אצליח לעטות על עצמי עור מספיק עבה כדי לנסות לעשות שינוי מתוך המערכת.
Ilanit Shamia 