New Project – Women At Work #1 – Irit Dolev

אירית דולב, מי שמעידה על עצמה שמעולם לא העזה לחלום וההתפתחות המקצועית שלה היא גרף שמתחיל בהישרדותובארנבת, היא גם מי שעומדת מאחורי סדרות תיעודיות רבות וביימה לאחרונה פרקים בסדרה יוצאים מהכלל“, המשודרת בימים אלו בכאן 11, בהנחיית רוני קובן. בנוסף, הקימה (יחד עם העיתונאית עינת פישביין) את מגזין העיתונות העצמאי המקום הכי חם בגיהנוםולקחה חלק ביצירת כמה מתוכניות התרבות הבולטות ששודרו לאורך השנים בערוצי הטלוויזיה (בהנחיית דב אלפון, יאיר גרבוז ואלדד זיו). איך הגיעה משם לכאן? הנה כמה סיפורים, חוויות מהדרך ותוכניות לעתיד. אה, ויש גם מלא לינקים וקול קורא. אירית דולב היא האורחת הראשונה שלי בסדרה נשים בעבודה“.

 

אירית דולב - פרויקט נשים בעבודה - Irit Dolev - Women At Work project

איך נגדיר אותך?

אין לי תחום עיסוק אחד ואני כל מיני. אם לדייק, אז בכל תקופה אני שמה משקל על צד אחר שיש בי ולפעמים בוחרת לערבב בין התחומים. אם מתעקשים על הגדרות אז אני עורכת תוכן, יוצרת דוקומנטרית, במאית, עיתונאית, יזמת פרוייקטי תוכן ומרצה.

כילדה, איך דמיינת את עצמך כשתהיי גדולה“?

עכשיו כשאני נדרשת לענות על זה, אני מגלה שאם חלמתי בילדותי ונערותי על משהו, הייתי מזיזה את החלום הזה הצידה מהר מדי. נדמה לי שהיה שלב קצרצר שרציתי להיות רקדנית, אחכ שחקנית, מאוחר יותר רציתי לשדר ברדיו ואז גם בצבץ החלום להיות סופרת ואחכ חלמתי להיות קולנוענית (עלילתי), שזה היה החלום הכי ארוך. בקיצור, לא נעים להודות, נשמע לי כמו הוואנבי של פעם.

איפה אני מוצאת אותך היום?

אז כמו שהזכרת בפתיח, ממש ממש עכשיו אני מסיימת בימוי ועריכת תוכן של פרקים בסדרה הדוקומנטרית יוצאים מהכלל” , שעוקבת אחרי קהילות ייחודיות בנוף המקומי ואחרי אנשים, שמבחירה או מחוסר ברירה חיים בדרך שונה באופן קיצוני מאיך שהכלל חי.

במקביל צורפתי לאחרונה לפרוייקט חממה ייחודי של הגוינטשבו אני רוכשת מיומניות שונות ביזמות. אני עובדת ומפתחת שני פרוייקטים חדשים, האחד דוקו חברתי והשני ארוע תרבות. עובדת על בלוג חדש ובקרוב יוצאת עם סדנא חדשה שעוסקת בסטוריטלינג ככלי למינוף עסקים. חוץ מזה אני מסתובבת המון ומרצה יחד עם אלון מרום (בן זוגי/בעלי/עוד לא נמצא לו הכינוי המתאים) על שני פרוייקטי הדוקו המשותפים שלנו ; סדרת הדוקו האזרח ק’ “ והסרט “17 שניות”.

 

 

הרבה דברים השתנו בין לבין, האם איפשהו בדרך התגבש לו איזה רעיון, האם היה שלב בו סימנת לעצמך מטרה לחתור אליה?

לחתור למטרה? אפילו לחלום לא העזתי. איי האב נו דרים. אפשר להגיד שההתפתחות המקצועית אצלי היא גרף שמתחיל בהישרדות, מקבל טאץשל יד המקרה ורק אז מגיע החזון ביחס לרצונות שלי ולדברים שאני רוצה שיתחוללו, כי ההתחלה באמת הוקדשה לבייסיק של הבייסיק שזה לממן שכר דירה בתל אביב עם שנה אחת של לימודי קולנוע ממנה נעדרתי בגלל שעמום יתר ובגלל ההכרה שנועדתי להיות ולחיות כאוטודידקטית.

מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרוייקט? הרשמו כאן

ממה התפרנסת בשלב הזה?

לפני הכל התנסיתי בשלל עבודות מזדמנות. חוץ ממלצרות (כי פחדתי להפוך צלחות על הראש של אנשים) עשיתי כמעט הכללללל, מניקיון ועד הדרכה. באמצע היו דברים הזויים כמו ניהול שיחות ועידה בשירות הזוי שהשיקה יורוקום או עבודה כמקדמת מכירות לוופלים משונים תוצרת גרמניה, כשהמשמעות בפועל היתה ללבוש בגדי ארנבת (לא שפנפנה, אני מבקשת), לדפוק על דלתות בראשון לציון ולהעניק כמחווה חבילת התנסות באפיפיות, שמאז לא שבתי לראותן.

היום אני סופרתברצינות את כל העבודות המזדמנות האלה. אני אומרת את זה כי אנחנו לא נוטים להכיר במשקל של העבודות האלה בחיים שלנו. נדמה לי שרק לאחרונה הבנתי כמה הן היו משמעותיות, ושבעצם כבר שם הגיעה ההכרה שלי ביכולת להפוך כל דבר למשהו שאפשר להטביע בו חותם או לפחות אצבע. למדתי בעבודות ההן מה זה להיות נאמנה לעצמי ומה הגבולות שלי, וגם, באופן די מדהים, בחלק מהעבודות למדתי הכי הרבה על מכירה ושיווק (לדעתי אני נחשבת עד היום כאחת מהטופ 10 של מוכרי המנויים לתאטרון הבימה לדורותיהם) ואיך אני מצליחה לרתום את התחומים האלה כשבא לי, לטובת הפרוייקטים שלי.

בשלב שבא אחרי העבודות המזדמנות ומהרגע שהצלחתי להכנס לתוך העולם המקצועי של התקשורת, מה שעניין אותי זה קודם כל זה תוכן, בכל וריאציה אפשרית; הסיפור, האנשים שמרכיבים אותו, המשמעות שלו. אחכ עניין אותי, איך אפשר לחבר את התוכן הזה לצורה באשר היא לצילום, לטקסט, לוידאו או למוזיקה ואז גם סיקרן אותי מה קורה להכלאות האלה במדיומים השונים: בטלוויזה, ברדיו, בפרינט, ואחכ כמובן באינטרנט.

זו גם הסיבה שאני מוצאת את עצמי אחת לכמה שנים זזה ועושה פעולות שונות כדי לספר סיפור אבל בסוף מה שחשוב לי לייצר זה את ההתכה הזו של נקודת המבט שלי על המציאות ועל הסיפור.

רגע, רגע, איך נכנסת לעולם התקשורת?

התחלתי את הדרך המקצועית שלי בשלב ההקמה של חברת החדשות של ערוץ 2, כשהזכרתי קודם את יד המקרה אז זה זה, יוסי עוזרד מי שהיה אז במנהלת ההקמה של חברת החדשות נתקל בי באיזה ארוע שנערך לכבוד חברה שלי ובתוך כל ההמולה הוא שמע אותי מתלוננת שאני לומדת קולנוע וששום דבר לא זז, בתגובה הוא אמר לי: אז למה שלא תבואי לעזור לנו מחר? אנחנו הולכים להקים משהו ענק‘, לדעתי אפילו לא הבנתי על מה הוא מדבר כי כזכור אל הימים שידענו רק ערוץ אחד ויחיד, אבל הוא אמר את זה בכזו התלהבות שהתייצבתי

בגדול זכור לי שכתבתי מלא דברים על לוח מחיק והחזקתי טושים לאנשים, לא זוכרת בשביל מה. אבל קראו לי ככה יום ועוד יום ואז אחרי שבוע כבר שובצתי להפיק קורס הסבה עבור עיתונאים שמגיעים מפרינט ורדיו לטלוויזיה וכך צורפתי לצוות ההקמה של חברת החדשות ובהמשך הייתי מפיקה של מהדורות היום ומפיקה בשידורים מיוחדים. בדיעבד אלה היו רגעים ממש מטורפים בציר הזמן הישראלי, הייתי עדה לכל ארועי האוסלו אובכשהסכמי השלום ממש נחתמים לנגד עיני אבל במקביל היו גם זוועות הפיגועים של אותה תקופה. הייתי בלב ארועים שככל הנראה לא ייצא לי לחוות בעתיד וכך הזדמן לי ללכת ברחובות עזה לצד המון עזתים שמקבלים את פניו של עארפאת עם הגעתו לשם לראשונה ובהמשך ביקרתי בירדן ובקהיר, אלה היו חוויות יוצאות דופן. מאז ומתמיד יש לי יחסים דואליים לחדשות, הנדיפות של האייטמים והעבודה עליהם לעומת המשמעות המצטברת שלהם זה משהו שבכל פעם מרחיק אותי ומקרב אותי לאזורים האלה. לכן המשכתי משם לעבודה על חומרים שמאפשרים יותר התבוננות לעומק.

עשיתי את זה בעיקר בתכניות תרבות בהן הייתי שותפה כמו בית תרבותעם יאיר גרבוז לערוץ 8 וכרטיס ל-2 ” עם אלדד זיו לערוץ 2 או בתחקירים שיש להם טבילה חזקה בפוליטיות של המקום הזה, כמו למשל בתחקיר עומק שעשיתי עבור הטלוויזיה ההולנדית אחרי רצח רבין בקרב בני נוער בחברון.

האינטראקציה שלי עם אקטואליה היא גם זו שהובילה אותי לאהבת השטח, אין כמו שטח! ובאמת משם צמחה האהבה לדוקו ולסיפורי המציאות, פתאום הרגשתי שאני לא צריכה יותר את הבדוי והמומצא ושהמציאות אכן תמיד חזקה ועולה אל מעבר לכל דימיון.

התחומים שאת עוסקת בהם מאוד מגוונים, פוליטיקה וחדשות מצד אחד, תרבות ואמנות מצד שני, איך היית מאפיינת את העשייה שלך?

אני חושבת שזה החיטוט המתמיד ביחסים בין סיפור למציאות, בין מה שאנחנו תופסים כמציאותיואמיתילבין מה זה סיפור ובדיוני. זה גם מה שהוביל אותי ואת אלון ליצור את החשפן, התנין ואשת השר” סדרה שעסקה בזה במובהק כי מה שעמד במוקד שלה זה אגדות אורבניות. היא שודרה בערוץ 8 וכללה ארבעה פרקים שכולם מתרחשים באזורי הדמדומים האנושיים שתפיסת הגבול בין מה זה סיפור פיקטיבי ומה זו מציאות הייתה מטושטשת עד מאוד.

אני חושבת שגם בהמשך הדרך בחרתי להסתכל על פרטים קטנים ולהגיד משהו על התמונההיותר הרחבה, בעיקר מההיבט הסוציוחברתי, היה לזה ביטוי בכתבות שעשיתי, כמו למשל בכתבה בת ששה עמודים שפורסמה בגלובס והתמקדה בשאלה: למה לנשים באקטואליה אין תלתלים? או בכתבה שעשיתי למוסף הארץ וניתחה את התופעה של סרטי הטייקאוף לסרט הנפילה“, שם הוצג היטלר, כמי שצורח ומאבד שליטה בגלל פכים בירוקרטיים שונים.

*

נמוך

האם היה רגע בו שקלת לוותר על פרויקט או רעיון כלשהו בעקבות ביקורת, סירוב או כל סיבה אחרת?

למרבה השמחה מטבעי אני לא מתהלכת בתוך משקעים כך שהרוב לא זכור לי בכלל, אבל יש שתי נקודות משבר שעולות לי בבירור. האחת היא נקודת המשבר התעסוקתי הכי גדולה של חיי. אחרי שהחלטתי לעזוב את החדשות לטובת עיסוק בתוכן לא הצלחתי למצוא עבודה במשך חצי שנה ושקעתי בדכאון אמיתי. זה כלל בכיות בלי שליטה וחוסר יכולת לתפקד. כשאני משחזרת את הימים האלה אני אומרת יא אללה איזה מקום להיות בו, אפל וקשה, כאילו עוקרים ממך את הזהות, הייתי כמו צל כבד של עצמי. מאז עברו יותר מעשרים שנה וזה לא שאני מרגישה מוגנת מפני ביקור חוזר בסיטואציה כזו אבל אני חושבת שיש לי היום יותר דרכים וכלים לגייס כדי לצאת ממנה. מאוחר יותר אני חושבת שמצאתי ערך בחווייה הזו, כשהשתמשתיבזכרון שלה במפגש עם לא מעט מסוקרים ואנשים שעמדו בלב הסיפורים שהבאנו בהמקום הכי חם בגיהנוםוכעורכת ראשית של המגזין היה לי חשוב לא לבטל רגשות כמו אמפתיה ואפילו הזדהות, למרות שזו לא בדיוק פרקטיקה עיתונאית רצויה.

נפילת הרוח השניה שאני חושבת עליה היא בהקשר של התשובות שליליות שהגיעו בניסיונות גיוס התמיכה שלנו מקרנות עבור הסדרה שלנו האזרח ק‘ .

אמנם גייסנו יחסית מהר את yes דוקו כגוף שידור שתקצב את הסדרה והלך איתנו דרך משותפת באמונה והבנה של החזון והסיפור אותו רצינו לספר אבל היינו זקוקים לעוד מימון. הדרך להשיג אותו היתה באמצעות קרנות לקולנוע וטלוויזיה והניסיון הזה לגייס עוד כסף פשוט לא הלך ובסדרה כזו, ששמה במרכז חקירה של תיק משפטי של רצח כפול, הצורך במשאבים גדל ככל שמגלים עוד סתירות פערים וסימני שאלה. ככל שהתקדמנו בעבודה הסיזיפית על התחקיר ועל הסדרה (הושקעו בה שש שנות עבודה) התיק הזה התברר כעוד יותר מטורף והצורך בעוד כסף היה כמו אויר לנשימה. התקבל אצלנו הרושם שיש ציפיה של הלקטורים בקרנות שהתחקיר צריך להצביע על משהו קונקרטי, בעוד שלנו היה חשוב לשים ספוט על השאלה איך קורה שאדם שלא נמצאת ולו ראיה אחת שקושרת אותו לרצח מורשע, יושב בכלא כבר למעלה מ 21 שנה? רצינו לספר את הסיפור הקפקאי הזה באופן לא חדמימדי כדי להראות איך אדם נפל קורבן להחלטה של מערכת שהתבססה על אוסף ראיות נסיבתיות קלושות, טעויות בקונספציה, הנחות יסוד מעוותות, רישול, אי תקינות, וגם לא פחות מזה לספר על חוסר נכונותה של המערכת לבחון את עצמה ואת טעויותיה. בדיעבד ייתכן מאוד שלא הצלחנו בשלבים המוקדמים להסביר את המורכבות הענקית הזו שרצינו לבטא, מה שכן, ועם כל נפילת הרוח הזמנית הזו, ממש ביום האחרון של ההפקה הגיעה הבשורה שמפעל הפיס יתמוך בפרוייקט ובראיה לאחור אני חושבת שהמפגשים וההרצאות שלנו ברחבי הארץ עם הסדרה מעידים על הצמאון שיש לקהל לשמוע ולהכיר בדיוק את סוג הרבדים הזה שחיפשנו לבטא. זה זמן טוב לבקש לייק לדף של האזרח ק? מה כבר ביקשתי?

 

גבוה

מה היית מציינת כנקודות שיא מקצועיות?

אני קצת בזה למונחים כמו הצלחה ושיאים, בעיני הם אחראים לחלק מהסבל האנושי של מרדף השווא אחרי המשהו הזה, שהוא לא בהכרח מספק או גורם לאושר ולפעמים אפילו מחולל את ההיפך.

אני חסידה מאוד גדולה של דרך עבודה ושל תהליך, של רגעים קטנים וקסומים שקורים בשלבים האלה שיש בהם את הגילוי ויש בהם איזה ברק שמבזיק מהעשייה ומהמפגש איתה ומזה שצומח משהו שעד לפני שניה בודדה בכלל לא היה קיים, זה דבר מדהים ומרגש. ועוד יותר מזה אני מאוד אוהבת את מה שקורה בתוך התהליכים האלה שנובע בעיקר ממפגש וקשר עם אנשים, בעיקר עם אנשים שעובדים לצידי. יש לי אינספור דוגמאות לזה ואחת הבולטות היא העבודה על נספח תרבות” תכנית דוקו תרבות שיצרתי, ערכתי וגם ביימתי חלק מהתכניות שלה. בכל קנה מידה נספחשאותה הגיש דב אלפון היא סיפור של אנשים. גייסתי את מי שבעיני יהיו אנשי הצוות הכי משובחים שיש, מרביתם אגב לאו דווקא היו בעלי ניסיון אבל תהליך העבודה איתם היה כל כך יצירתי והוא שהוביל לתוצאה שגם בראיה לאחור אפשר להגיד עליה (לצערי ניטלה ממני כאן זכות הצניעות) חדשנית. החל מההגשה הלא השגרתית של דב, דרך בחירת הקונספט והמשתתפים וכלה בבימוי שחרג מהקונבנציות של תכניות התרבות אז.

באגביות צריך להזכיר שנספחהיתה תכנית שעל פי המושגים היותר מקובלים היתה סופר מצליחנית, במשך שלוש עונות זכינו לבקורות מרטיטות ולתגובות מעולות ואפילו השם ישמור מזה שזה עולה בכלל, זכתה לרייטינג גבוה (יחסית לתכניות תרבות כמובן) ומה שעשה אותה היה חומר הגלם הזה,האנשים והם שהפכו אותה ליצירה מדוברת, למשהו שמסתכלים עליו ודנים בו.

 

תפנית בעלילה

שינוי הכיוון והטוויסט המקצועי התרחש כמובן בהקמה של המקום הכי חם בגיהנום, הוא הגיע אחרי שנים ארוכות בהן עסקתי במדיומים אחרים כמו טלויזיה, רדיו וקצת קצת עיתונות פרינט. עיקר השינוי היה להקים משהו במדיום חדש, בקונספט לא שגור ובלי איזשהו מודל להתלות בו (אם להודות גם לא ממש חיפשנו כזה) .

שאלת קודם על מסלול שחותרים אליו, לזה לא חתרתי אלא נקלעתי. עינת פישביין שותפתי פרשה באותם ימים מידיעות אחרונותוהתחילה להרהר בהמשך דרכה וברעיונות, בשיחות בינינו התחילה להיזרק המילה בלוג. אני בדיוק צוויתי לשמור על הריון חדש שלי ולהישאר בבית וכך יצא שהשיחות בינינו הלכו והתרבו ואמרנו – בלוג? מה בלוג? נעשה מגזין! אתר! אני גם זוכרת שהוספתי את המילה זירה ושזה מה שהמגזין הזה צריך להיות. שתינו היינו ספוגות אז מכל מה שראינו לאורך הרבה שנים של תקשורת מיינסטרימית, שלפעמים היתה קצת מלאה בעצמה, שקועה מאוד בכל מיני מדדים של רייטינג או תפוצה או תפיסה של מה הקהל יאהב או לא יאהב“, מה סקסיומה לא (ובאלוהים אני חושבת שהפסיקו כבר להשתמש בביטוי המגעיל הזה) שמנו את כל זה בצד ובמקום לחלום התחלנו לעבוד. בראיה לאחור זה דבר די פסיכי לכונן מאפס. אני חושבת שאי אפשר למצוא שרטוט אחד מהתהליך הזה כי כל הזמן זזנו מרעיון לרעיון וממשימה למשימה, החזון של המקוםהלך ורקם עור וגידים והוא זה שהכתיב איזה כותבים מתאימים, איזה סיפורים הוא יביא ותחת איזה עקרונות ברזל זה יקרה, איך הוא יהיה חדשני ואיך הוא ייראה כמו שום דבר שעוד לא ראינו כאן. אני חושבת שכל תיאור לא ייטיב לתאר עד כמה זה היה תהליך מרגש ועל חדוות העשייה הזו המשכנו הרבה זמן, לא בלי מהמורות, שהגיעו כמובן, ואיך לא, מהחזית הפיננסית. אני חושבת שבחמש וחצי שנות קיומו של המגזין חוץ מלהביא ולחשוף מספר לא מבוטל (ביחס לגודלו ותקציבו של המגזין) תחקירים וסיפורים (שכללו בין היתר את סיפור מותו של יוסף סלמסה זל, את פרשת אלון קסטיאל, את התחקירים המקדימים את זמנם של שרון שפורר ההורסנית על המתרחש בלשכת עורכי הדין ואפי נווה פור גוד סייק מי ידע אז מי הבןאדם ) “המקוםהצליח בעיקר, ועל כך גאוותי, לייצר שפה של תוכן וצורה שמדברים ביחד ואחרת, להחדיר נקודת מבט עיתונאית לא שגרתית ולהיות זירה חדשנית. זה התמהיל הזה שעולה כשאומרים המקום הכי חם בגיהנוםושמי שמכיר יודע בדיוק למה הכוונה. מה שייחודי למקום זה שהדבר הזה הושג לא רק בזכות צוות נפלא שהתאבד עליו במשך כל השנים אלא בזכות קהל עוקבים נאמן וחזק ולחשוב להגיד שגם לא מעט בזכות חיבוק גדול שהמקוםמקבל לאורך כל הדרך מתקשורת המיינסטרים שהבינה את החשיבות של הקיום שלנו יחסית מההתחלה. מה יכול לטרפד את זה? כבר אי אפשר כי יש לו די.אן.איי והחותם כבר קועקע. זה כבר כמה חודשים שאני לא בתפקיד העורכת הראשית של האתר ואני גאה לראות את המשך הדרך שלו. ואני חושבת שגם אם לא יצליח לשרוד כלכלית בעתיד, הוא כבר נכנס לדפי ההיסטוריה.

*

לסיכום

לעיתים יוצא לנו לפגוש בדרך, ככה במקרה, דמויות המותירות עלינו רושם כביר, חיובי או שלילי, כזה הנטמע בזכרון כחוויה מכוננת. נשמע מוכר?

יש לי תשובה קצת מוזרה כי בדיוק לפני כמה ימים נזכרתי באופן שבו צרכתי באובססיביות עיתונות כשהייתי נערה, מלקרוא את חדשותעל כל גיליונותיו ודפיו ועד האזנה לראיונות אחת על אחד של עדנה פאר. גרתי אז במכורתי ושכונת הולדתי פרדס כץ, שכונה שמתחת למעטה המוזנח הבלתי אפשרי שלה, היא כלת יופי של ממש והמגע עם עיתונות היה עבורי כמו נקודת אחיזה ואיזה מפלט מהמסביב. באותם ימים יצא ווליום“, מגזין מוזיקה מושקע ומקיף (איזו טעות זו היתה לזרוק לפני כמה שנים את כל הגיליונות ששמרתי מאז) וכדי להשיג אותו הייתי צריכה ללכת לקיוסק האחד בשכונה שהיה מביא אותו. הייתי צריכה ללכת על הכביש הראשי, לעבור דרך בניינים ותמיד ספגתי הערות ושריקות מהפועלים בדרך וכבונוס, במעמד הרכישה הנכספת הייתי מקבלת מהמוכר איזה מבט והערה סקסיסטית לייט. שנאתי את זה ממש. היתה לי תחושה של תיעוב כלפיו אבל הרצון למשמש את הכרום ולקרוא על להקות אלטרנטיביות (אח, איזה מילה) היה איכשהו גורם לי להדחיק, לחזור ובלקנות שם כל פעם מחדש, עד שכמו עם כל דבר טוב גם חייו של ווליוםנגדעו.

מה סיפרתי פה? אין לי מושג למה דווקא זה מה שעלה לי אבל אני חושבת שאולי זה מחבר אותי לחוויה העמוקה של הרצון לעשות עיתונות, שגם אם הוא לא נאמר או נחלם רציתי לממש אותו.

עם הפנים לעתיד

אני רוצה להרים פרויקט צילום סטילס משובח, הרעיון כבר תפור ואני ממש רואה את זה מול העיניים אבל עוד לא מצאתי את הזמן לבצע. אני גם חולמת להתבטל מבלי לחשוב על הדבר הבא, אבל מאידך גם שואפת להרים פרוייקט ענק שמאגד כמה וכמה תחומי יצירה וזו הזדמנות לקריאה לפעולה – אם אתם בעלי חזון אבל שיש להם גם ממון אז צרו קשר בפרטי כי תתעלפו על זה.

 

כדי שלא תתאמצו, כל הלינקים במקום אחד:

נספח תרבות https://www.youtube.com/watch?v=Esc0TdB7cFI

אגדות אורבניות https://www.youtube.com/watch?v=6LEuusNR1jM

האזרח קhttps://www.youtube.com/watch?v=fbENxoPN-vw

17 שניות https://www.youtube.com/watch?v=2I-Zzi9K6Lo

כתבה בהארץ, https://www.haaretz.co.il/misc/1.1196736

בגלובס, https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=697453

המקום הכי חם בגיהנום, https://www.ha-makom.co.il/

הדף של האזרח קhttps://www.facebook.com/citizenkdocu/

יוצאים מהכלל – https://www.youtube.com/watch?v=ZWVLdQIfRR8&t=842s

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s