לפני קצת יותר משנה, פתחתי את הבלוג “העירוניים” באתר “הארץ” עם סדרת איורים העוסקת באנשים החוזרים מהים בלבוש חלקי. עסקתי בשאלה, היכן עובר הגבול השקוף בו אנחנו מרגישים – מי יותר, מי פחות – מספיק נוח כדי להסתובב בלבוש חלקי ומתי מגיע הרגע בו פתאום זה הופך מביך, לא במקום.
בחודשים האחרונים עבדתי על פרויקט המשך ולשבעה האיורים שפתחו את הפרויקט נוספו מאה איורים חדשים, שנוצרו בעקבות טיולים רבים בדרך אל חופי תל אביב ובחזרה, טיולים בהם צילמתי את האנשים ברחוב ובהשראתם איירתי. הפעם, אפשרתי לעצמי הרבה חופש מבחינת הפרשנות באפיון כל דמות ודמות, שילוב בין תיעוד לדמיון.
מתעניינים באיור בהזמנה אישית? רוצים לדבר איתי לגבי איור משפחתי, אישי? להזמנות ושאלות השאירו לי פרטים בלינק הזה ואחזור אליכם בהקדם (ימים א-ה)
הפרויקט הנוכחי נוצר במיוחד לשבוע האיור 2019 שהסתיים בשבוע שעבר והפעם הצטרף אלי שותף, העיתונאי איתי יעקב, שאצר את הפרויקט, הביא זווית חדשה של התבוננות וקטעי ארכיון משנות השלושים, בהן נערך דיון אמוציונלי בסוגיה (כולל קנסות!).
כותב איתי יעקב: “בקיץ 1932 התמודדו פקחי עיריית תל אביב עם מפגע עירוני חדש. אחדים מהמתרחצים בחופי העיר הלבנה ניצלו את הקרבה בין קו החוף לבתי המגורים הפרושים בעיר החדשה, כדי לצאת את ביתם בבגדי ים ישירות אל רצועת החוף. הגבול בין הפרטי לציבורי טושטש ולא בפעם האחרונה. במודעה שפורסמה ביולי אותה שנה בחוצות העיר הובהר לתושבים: “מצדדים שונים העירו את תשומת לבנו על ה’ליברליזם’ הזה, שחפצים להכניס לתוכנו, כאילו האיש או האישה הלבושים בגדי רחצה פטורים מכל התחייבות אלמנטרית של אנשי תרבות, לא להופיע ערומים בין הקהל”. פקחי העירייה הפכו למשטרת אופנה עירונית, ואכפו את התקנה באמצעות דו”חות שהוענקו למתנגדים, כמו הצייר ראובן רובין שנקנס ב-20 גרוש. להגנתו טען כי כך נוהגים להתלבש בערי חוף אחרות בעולם.
כמעט 90 שנה מאז והרחובות החוצים את תל אביב ועולים לתוכה מקו החוף, מקושטים בין החודשים אפריל לאוקטובר בתושבי העיר ותיירים מזדמנים השבים מהים, שבהופעתם החיצונית מטשטשים את הגבול בין קו החוף לקו הביקיני. ניתן לראות אותם בשעות היום או השקיעה, פולשים אל תוך המרחב העירוני המוכר, לבושים ביגוד מינימלי, טלאים טלאים של בגדי ים ומגבות חוף המשמשות כמעין גלימות המסתירות פלחי גוף. קוד הלבוש העירוני של תל אביב זוכה באמצעותם לפירמוט, תוך איבוד הסטטוס קוו הנונשלנטי מיסודו, לטובת אופנת חוף המאפשרת לתושבי העיר הלבנה להתהלך בה או לנסוע בתחבורה דו-גלגלית, כאילו הם בחופשה תמידית.
פרויקט ‘עם הגב לים’ בוחן את נקודות ההשקה בין העיר לקו חוף ובין הגוף החשוף למוסתר, תוך התמקדות בתיירים מקומיים וזרים, המהלכים בעיר כייצורי כלאיים, עם גופות מנצנצים מגרגרי חול באורבניות המפויחת של תל אביב. דרך הדמויות ניתן לראות את ההקשרים הויזואלים והאופנתיים שיוצרים העוברים והשבים מן הים, ולסמן את קו הגבול הגיאוגרפי בו לבוש זה עוד נותר לגיטימי, וכמה רחוק הם מרגישים בנוח להתהלך ברחבי העיר חצי עירומים”.
הפרויקט הנוכחי הוצג בחמישה מלונות בראון בתל אביב ועבור כל אחד מהמלונות יצר איתי יעקב מקבץ שונה של איורים מתוך הסדרה המלאה, אליו ערך וחיבר קטעי ארכיון משנות השלושים. בכל אחד מהמקבצים משולבת מודעה שפורסמה על ידי עיריית תל אביב ב 1932 – המודעה מוצגת למשך 43 שניות, פרק זמן המאפשר קריאה נוחה (שתדעו כמה לדלג במצגת הבאה, כדי שלא ישעמם לכם).
במלון בראון TLV בקלישר, ששימש מבחינתנו כנקודת הפתיחה או הסיום של התערוכה, הקרנו על קיר בלובי, מקבץ המסכם את רוב האיורים בסדרה
במלון בראון פוליהאוס בנחלת בנימין הצגנו את המקבץ מוקרן על קיר סמוך לחלון הראווה של המלון ובעצם ניתן היה לצפות באיורים במשך כל שעות היממה.
במלון בראון לייטהאוס בבן יהודה הצגנו מקבץ על גבי מסך טלווייזה ענק שהוצב בכניסה למלון
במלון בראון ביץ’ הנושק לרחוב טרומפלדור ולים הצגנו מצגת שונה, גם היא מוקרנת על גבי מסך טלוויזיה ענק שהוצב בכניסה למלון.
אחרון חביב הוא המלון החמוד דייב, הממוקם ברחוב גורדון. בלובי הקטן של המלון הצבנו מסך טאבלט קטן
תודה מיוחדת לשחף סגל שליוותה את הקמת הפרויקט הזה בכל אספקט שרק אפשר לחשוב עליו.
Ilanit Shamia 