טווח חלומות הילדות שלה היה רחב ונע בין בית המשפט לתחומי הכתיבה והעיצוב, אבל מה שהטריד אותה תמיד, היה מה שראתה כהכרח, הצורך העתידי להתקבע ולבחור רק בתחום אחד.
בהמשך, בין התלבטות האם לעסוק בפילוסופיה, פסיכולוגיה או להציל לווייתנים ועל אף שההתלבטויות הללו מלוות אותה גם ברגעים אלו ממש, הבינה כי היא נהנית בלימודי ביולוגיה ובחרה בחיי אקדמיה.
עדי שטרן, האורחת ה-32 שלי בפרויקט “נשים בעבודה” מנהלת היום מעבדת מחקר באוניברסיטת תל אביב ומתמחה באבולוציה של וירוסים, כשאחת המטרות היא, לחזות אבולוציה של וירוסים ולמנוע את המגיפה הבאה.
“להקים מעבדה זה ממש כמו להקים סטארט אפ” היא עונה לשאלתי תוך כדי השתתפות בכנס על וירוסים בברצלונה “האוניברסיטה נותנת קצת כסף להתחלה וכל השאר עליך”.
גיוס עובדים, תקציבים ושיפוץ, בניית קורסים לצד הרצאות מול קהל של מאות, כתיבת מאמרים וכמובן מחקר, ואחרי כל זה היא מודה, היא לוקה לא פעם ב’תסמונת המתחזה‘.
בעתיד היא רוצה לממש כמה מחלומות הילדות, בית המשפט אולי כבר לא יהפוך למקום עבודה, אבל עולם הספרות והלווייתנים, מחכים לרגע הנכון.
איך נגדיר אותך
אני מדענית שחוקרת אבולוציה של וירוסים. סגל בכיר באוניברסיטת תל אביב, מרצה ומנהלת מעבדת מחקר. מדי פעם, כמו עכשיו, ההגדרה הזו ממש מפתיעה אותי.
כילדה, איך דמיינת את עצמך “כשתהיי גדולה”?
כילדה לא היה לי צל של מושג מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה (זה נכון במידה מסוימת עד היום). נעתי בין מחשבות על להיות שופטת בבית משפט עליון, לבין ארכיטקטית, לבין סופרת לבין שגרירה, לבין כתבת של נשיונל ג׳יאוגרפיק. המחשבה להתקבע ולעשות דבר אחד בתור ״גדולה״ מאוד מאוד הטרידה אותי.
איפה אני מוצאת אותך היום?
ברגע זה ממש אני יושבת במלון בברצלונה, כי יש פה כנס על וירוסים. לא רע. קצת בזום-אאוט, אני כבר חמש וחצי שנים באוניברסיטת תל אביב, אחרי שחזרתי מפוסט-דוקטורט של שלוש שנים בארה״ב. כבר חלפו השנים הראשונות של להקים מעבדה, לגייס כסף, לגייס סטודנטים למחקר, לכתוב מאמרים, להרצות בקורסים של 500 איש, להרגיש שאני מתחזה, ו…
רגע, רגע. סיכמת כל כך הרבה במשפט כל כך קצר. תוכלי להרחיב?
רוב הסגל הבכיר באוניברסיטאות מבלה את רב זמנו במחקר. כמעט כל מי שבמסלול שלי ומקבל משרת חוקר באוניברסיטה, מקים קבוצת מחקר בצורה זו או אחרת, בעיקר מי שחוקר בתחומים המדעיים.
להקים מעבדה זה ממש כמו להקים סטארט אפ. האוניברסיטה נותנת קצת כסף להתחלה וכל השאר עליך, לכן בהתחלה עסקתי בערב רב של דברים: תכנון שיפוץ בחדרים שקיבלתי, שיחות עם אנשי מכירות וקניית ציוד (כל מה שנחוץ לניסויים, והרבה הרבה מחשבי על), להעסיק עובדי מחקר וסטודנטים, לתכנן לראשונה קורסים שאלמד ולגלות ש 90% ממה שאני מנסה לעשות לא עובד.
ועדיין מרגישה מתחזה?
אצלי זה בא לידי ביטוי בצורה די קלאסית, אני נוטה לראות כל כישלון כהוכחה לכך שאני לא מתאימה לתפקיד וכל הצלחה שלי מיוחסת אצלי למזל. כשיש הצלחה, אני נהנית ממנה בערך חמש דקות, בעוד שכשלונות מהדהדים אצלי שבועות ארוכים.
כידוע, את לא לבד בזה וזה כל כך מופרך כשמביטים מהצד. בכל מקרה, לא נפתור תופעה כל כך רחבה בראיון אחד וגם לא בפרויקט אחד, אז נמשיך בדילוג קליל לעיקר, לעיסוק שלך באבולוציה של וירוסים, מה הביא אותך להתמקד דווקא בנושא הזה?
אחד הנושאים שריתקו אותי יותר מכל בתואר ראשון היה הנושא של אבולוציה, שנותן מענה מסוים ל ‘למה אנחנו פה? למה בני אדם נראים כמו שהם נראים?’ ועוד הרבה שאלות של ‘למה’. אז למה וירוסים? כי וירוסים הם בעלי האבולוציה המהירה ביותר עלי אדמות. זה מה שהופך אותם לכל כך מסוכנים לנו. אני חוקרת וירוסים שיש להם רנ״א במקום דנ״א בתור חומר גנטי, והם כוללים את כמעט כל הווירוסים המסוכנים ביותר באנושות (כולל הקורונה-וירוס העכשווי). רנ״א הוא פחות יציב מדנ״א ולכן וירוסים כאלו משתנים כל כך מהר. אני בעיקר חוקרת אותם על המחשב, ולכן הצורך במחשבי על, אבל גם מגדלת חלק מהם במעבדה בתנאים מאוד מאוד מבוקרים. המטרה שלי בסופו של דבר זה גם לחזות אבולוציה של וירוסים – ובכך אולי למנוע את המגיפה הבאה.
מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן
מה השתנה בדרך והאם היה שלב בו סימנת לעצמך מטרה לחתור אליה?
תמיד היו המחשבות המבלבלות של מי אני ומה נועדתי לעשות. תוך כדי כתיבת שורות אלו אני ממש מוטרדת מהמחשבה שאולי הייתי אמורה להיות משהו אחר (ביולוגית? אני? אם כבר מדע, אז מתמטיקה או פיזיקה. ובכלל אני הומאנית, הייתי צריכה להיות פילוסופית או פסיכולוגית. או להציל לווייתנים – שטף מחשבות של עדי בלייב). המחשבות ליוו אותי לאורך כל התואר הראשון וכיאה לכך ביליתי בכל הפקולטות בקמפוס. בסוף התואר השני בביולוגיה הודעתי למנחה שלי שאני הולכת לעשות תואר שלישי בפילוסופיה של המדע, ואז עצרתי וחשבתי לעצמי ‘אבל למה? כיף לך איפה שאת עכשיו, כמה אנשים יכולים להגיד את זה כל בוקר?’ ובנקודה הזו החלטתי שאני הולכת עם המחשבה הזו כל הדרך, דוקטורט, פוסט-דוקטורט, וחיפוש משרה אקדמית בארץ.
נמוך
שפל מספר 1: עשיתי פוסט-דוקטורט ראשון במכון וייצמן, ועם התחלתו, הבן הראשון שלי עילי נכנס לגן בגיל שנה וקצת. זה קרע אותי. אני זוכרת שאמא שלי נהגה לאסוף אותי מהגן בשעה אחת בצהריים ואני בקושי רב הצלחתי להגיע לאסוף את הפעוט הקטן שלי בארבע אחר-הצהריים. זה הרגיש לי כל כך לא נכון, כל כך הרבה שעות. זעמתי על כל תנועת הפמיניזם שמעודדת נשים להתקדם בקריירה. למה לגדל ילדים נחשב לפחות בחברה שלנו וכל הזמן מאדירים נשים שעובדות? והנה בכל זאת אני אחת מהנשים האלו, מתוך 15% נשים בסגל בכיר באויברסיטת תל אביב. אני לא בטוחה שאני באמת יודעת את התשובה לשאלות האלו. היום אני שמחה שהגעתי עד הלום, אבל היו הרבה רגעים שזה לא הרגיש לי נכון בכלל.
שפל מספר 2: בפוסט-דוק בארה״ב לא הלך לי טוב. בקהילת הפוסט-דוקים היה ידוע שאם אתה לא מפרסם ב Science/Nature/Cell (שלושת העיתונים הכי יוקרתיים שיש במדע), אז אתה אבוד. הלחץ לפרסם במקומות האלו הרג לי במלוא מובן המילה את כל היצירתיות ואת כל החשק לחקור. בנוסף, הרגשתי אבודה במעבדה האמריקאית, לא הצלחתי להתחבר עם אף אחד, ופשוט הרגשתי אומללה. חזרתי שוב למחשבות על להיות כתבת בנשיונל ג’יאוגרפיק.
גבוה
כשקיבלתי את המשרה באוניברסיטת תל אביב, הגעתי למשרד שלי, וראיתי שלט קטן שעליו כתוב ד”ר עדי שטרן.
כשבטיסה, בדרך לראיונות למשרה ניתחתי תוצאות מחקר שקיבלתי באימייל, וגיליתי תוצאות מדהימות וחיוביות.
כשסיימתי ללמד קורס חדש של תואר ראשון בפעם הראשונה וקיבלתי תשואות מטורפות מהסטודנטים.
כשקיבלתי פרס הצטיינות מהרקטור על הוראה.
כשאני ואחת הסטודנטיות למחקר שלי פיצחנו לאחרונה תעלומה שהטרידה אותנו המון זמן ופתאום הכל הסתדר.
תפנית בעלילה
אחרי שנה וחצי בארה״ב, פנו אלי חוקרים מאוניברסיטת בן גוריון ומהאוניברסיטה העברית -מסתבר שזכרו אותי מהדוקטורט, ורמזו לי שיש לי סיכוי להתקבל על בסיס ההצלחה בדוקטורט. התחלתי במאמץ הרואי לנסות לפרסם תוצאות חלקיות שצברתי, וזה לא הלך. הגעתי להתראיין בארץ למשרה עם אפס מאמרים, אבל עם תוצאות ממש מבטיחות (חלקן מהמטוס לארץ). עד היום אני לא בטוחה מה קרה שם בדיוק, אבל בכל מקום שהתראיינתי רצו שאבוא. זה היה מלחיץ – לאן ללכת? מה לבחור? אבל גם מאוד מאוד מחמיא וכיף.
דמות שהמפגש עמה הותיר רושם (לאו דווקא חיובי) וגרם לאיזה שינוי או הבנה, נטמע בזיכרון כחוויה מכוננת.
לאורך השנים די נמנעתי מנסיעה לכנסים, כי שנאתי ואני עדיין שונאת להיפרד מהילדים, כשהם קטנים. באחת מהנסיעות הראשונות שכן עשיתי, אכולת רגשי אשם, פגשתי חוקרת מבוגרת יותר, והשיחה נסובה סביב ילדים. ‘איך עשית את זה?’ שאלתי. היא הביטה בי בהבנה גמורה, ואמרה שהיא זוכרת כמה זה היה קשה. ‘זה כמו לצלול בים, לוקחים נשימה ארוכה ואז פתאום מגלים שהילדים גדולים’. המשפט הזה נשאר אצלי חקוק.
תוכניות לעתיד
לא מוותרת על רוב החלומות שהיו לי כשהייתי ילדה. טוב, אולי לא אהיה שופטת בבית משפט עליון, וגם לא ארכיטקטית. אבל אני כן מקווה מאוד שאהיה סופרת יום אחד. כי לקרוא ספרים זה הדבר הכי קסום שיש. ולחקור לווייתנים.
Ilanit Shamia 