מילדות היה ברור לה וכולם, שבבגרותה תהיה סופרת. למען האמת, השאלה הזאת עדיין עולה מדי כמה שבועות בשיחות סביב שולחן השבת, אבל חדווה קליינהנדלר, האורחת ה-31 שלי בפרויקט “נשים בעבודה” בחרה בסופו של דבר ללכת לכיוון קצת אחר והיום היא עומדת, יחד עם שותפתה חנית כהן, מאחורי הקמת אימרג’, פלטפורמה פנים ארגונית שמטרתה לסייע לעובדים לקבל כלים ואפשרויות להתפתחות מקצועית. הסטארט אפ עלה לכותרות במהלך השנה האחרונה, אחרי סבב גיוס השקעות מרשים.
ניצני היזמות נראו כבר לפני 15 שנים, אז שלחה קליינהדלר בת ה-19, בת למשפחה בה עבור נשים “כל חלום על עבודה מחוץ לבית היה בגדר תיאוריה” קורות חיים לעבודה פקידותית, או הרגע הזה ב-2015, אז החליטה להפיץ סקר החוקר את האתגרים והמהמורות בהן נתקלות נשים במקום העבודה. בין לבין עבדה כמתרגמת, בלוגרית, עיתונאית, אשת שיווק, שיתפה פעולה עם חברות כמו Etsy Houzz ו- Ikea ולרגע אפילו השתעשעה ברעיון להקים מותג פיג’מות לילדים.
“אני יזמת, אבל לפני זה אני פשוט אדם סקרן” היא אומרת ומוסיפה “היום אני יודעת שכל דבר, ולו האיזוטרי ביותר שעשיתי, תרם לארגז הכלים שלי היום כיזמת וכמנהלת. שום דבר לא הלך לאיבוד או התבזבז“.
איך נגדיר אותך
אני יזמת, אבל לפני זה אני פשוט אדם סקרן. בשנים האחרונות, הסקרנות הזו והאובססיה להבין דברים עד הסוף ולפתור בעיות הביאו אותי לייסד (יחד עם שותפתי חנית) ולמנכ”ל סטארט אפ בשם Emerj שבו אנחנו בונים מערכת, שעוזרת קודם כל לעובדים לקבל יותר אפשרויות להתפתחות, למידה וצמיחה מקצועית, ושנית, לארגונים, להפוך למקומות עבודה אטרקטיביים וחכמים יותר. חוץ מזה אני אמא לחנוך ונשואה למאיר כבר 15 שנה, שזה מאז שאני מאוד צעירה, וזה חלק מהותי ממי שאני.
כילדה, איך דמיינת את עצמך “כשתהיי גדולה”?
האמת? חשבתי שאהיה סופרת, וככה חשבו גם כל מי שהכירו אותי. השאלה “נו, אז מתי תכתבי כבר ספר?” זו שאלה שעולה בשולחן השבת שלנו כל כמה שבועות. אני חושבת שבאיזשהו שלב הבנתי שאני לא חייבת. לעולם לא הייתי מדמיינת ,שאנשים יהיו חלק גם מהותי ממה שאני עושה היום – לא תפסתי את עצמי כחברותית בכלל, אבל נראה שטעיתי.
איפה אני מוצאת אותך היום?
היום ממש, אני עובדת מהבית אחרי כמה ימים של ג’אגלינג התחייבויות. מרגישה מאוד בת מזל שאת שלושת החודשים האחרונים ביליתי בארץ ולא בנסיעות, ומתכוננת לרבעון עמוס בטיסות עבודה, בעיקר לסן פרנסיסקו.
מבחינה מקצועית, כאמור אני מנהלת היום את Emerj ולומדת כל רגע. אמרג’ הוא בעצם העסק השלישי או הרביעי שלי (תלוי ממתי סופרים) אבל בעצם הראשון שהוא סטארט אפ לכל דבר, עם גיוס הון ממשקיעים, צוות ורסטילי שעושה דברים שאת חלקם לעולם לא אדע לעשות ולקוחות שהם חברות שכולנו מכירים את השמות שלהם. זו עקומת למידה מטורפת שלעולם לא נגמרת, וכל הקלישאות על סטארט אפ כרכבת הרים הן לא רק נכונות אלא מחווירות אל מול המציאות.
גם לפני אמרג’ הייתי יזמת – היתה לי חברה לשיווק תוכן – מכרתי, ניהלתי ובניתי תקציבים. אבל אני לגמרי מרגישה שזו רמה אחרת לגמרי במשחק הווידיאו של החיים, ומשתדלת ליהנות מההתרגשות (גם במובן של רגשות וגם במובן של thrill) בלי לכרוע תחת הסטרס, לקחת נשימות ולהודות על השותפה, המשקיעים והצוות הנהדר שזכיתי בהם ובעיקר על הזכות לקום בכל יום בבוקר כדי להנגיש משהו שכל כך חשוב לי אישית – צמיחה והתפתחות מקצועית – לאלפי אנשים מסביב לעולם.
תוכלי לספר על המוצר עצמו, מה פיתחתן בעצם?
אמרג’ היא בעצם פלטפורמה פנים ארגונית. עובדים מתוך הארגון יכולים להיכנס אליה ולחפש באופן פרטי לחלוטין את האנשים מהם יוכלו ללמוד כדי להתקדם – אם זה בקריירה שלהם, אם זה כדי להצליח יותר במשימה ספציפית או בתפקיד שלהם בכלל ואם זה בעקבות תהליך של הערכת עובדים וכו’.
בעצם, במקום לחפש בגוגל או באמצעים אחרים מידע שהוא לאו דווקא רלוונטי, שמגיע כמידע “יבש”, בלי החוויה האנושית מאחוריו – את בוחרת את הנושאים שבהם היית רוצה להתנסות, להשתפר, להתמקצע וכו’, והמערכת שלנו מוצאת לך את האנשים הכי רלוונטיים בתוך הארגון שהתנדבו לשתף את הידע הזה איתך – זה יכול להיות בדרך של שיחה או בכפגישה – יש אנשים שממש הסכימו שתתלווי אליהם (בדרך כלל אונליין) לשיחה או פגישה ותהיי ה”צל” שלהם.
השליטה היא בידיים של העובדים. הם שואלים והם יכולים להחליט למי להתחבר, כדי שיתאפשר להם להרגיש שהחיבור הוא הכי משמעותי ושהפרטיות שלהם לא נפגעת. הארגון לא רואה מי שאל את השאלות או מה הן היו, אבל כן יכול לראות את רמת שביעות הרצון של העובדים ומה היו הנושאים הכי בוערים (באופן אנונימי לחלוטין כמובן) כדי שיהיו לו כלים לשפר את חווית העבודה.
מה השתנה בדרך והאם היה שלב בו סימנת לעצמך מטרה לחתור אליה?
זה מצחיק – מצד אחד אני אדם עם המון המון חלומות ומצד שני, חוץ מהחלום הנאיבי של להיות סופרת, מעולם לא היתה לי מטרה *אחת* קונקרטית. ואכן, ב-15 שנים האחרונות הייתי פקידה, מתרגמת, בלוגרית, עיתונאית, אשת שיווק וסטארטאפיסטית. לרגע אפילו השתעשעתי ברעיון להקים מותג פיג’מות לילדים (כי נורא אהבתי לתפור אותן לבן שלי).
באיזשהו שלב אבא שלי היה מודאג והיה שואל “אבל מה תעשי בעוד שנתיים?” אבל היום אני יודעת שכל דבר, ולו האיזוטרי ביותר שעשיתי, תרם לארגז הכלים שלי היום כיזמת וכמנהלת. שום דבר לא הלך לאיבוד או התבזבז.
מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן
בואי נחזור רגע להתחלה
הנה ארבע התחלות: הרגע שבו שלחתי קורות חיים בפקס’ (בגיל 19, לפני 15 שנים) למשרת פקידה בבורסת היהלומים. עד לרגע הזה, כל חלום על עבודה מחוץ לבית היה בגדר תיאוריה – כי במשפחה שלי נשים לא עבדו. עבדתי שם חמישה חודשים בשכר של פחות מ-2000 ש”ח והייתי מאושרת בכל רגע.
הרגע שבו התחלתי ללמוד תפירה. התעקשתי לשלם במזומן ורק על שיעור אחד (במקום להתחייב לשלושה חודשים) מרוב שהייתי בטוחה שהמכונה תנשוך אותי. כביכול אין לזה שום קשר למי שאני היום, אבל למדתי שאני יכולה להיות יצירתית ולהיות המון דברים שהם לאו דווקא מי שחשבתי שאני. בעיניי מתוח קו ישיר בין ההבנה הזו לכל מה שהעזתי לעשות אחר כך.
הרגע ב-2015, שבו הפצתי סקר באורך 30 שאלות לנשים, על אתגרים ומהמורות שהן נתקלות בהם במקום העבודה – והשבוע שבו 500 נשים מ-56 מדינות בעולם ענו על הסקר והציפו את המייל שלי.
חצי שעה של שיחה עם דירקטור בחברת ענק – שהחליט שהוא יהפוך ללקוח הראשון של אמרג’, אפילו בלי לראות את המערכת.
נמוך
רגע אחרי שרשמנו את החברה באופן רשמי וזכינו כפיינאליסטים בתחרות גדולה בברצלונה, היה setback משמעותי ושקלתי בפעם הראשונה אחרי שנתיים ללא משכורת, פשוט להפסיק. יצאתי להליכה עם בעלי ואיווררתי את כל הדברים שחששתי מדי אפילו להגיד בקול. והוא אמר לי “אבל הגעת עד לכאן, ויש כל כך הרבה אנשים שמאמינים במיזם הזה. תני לזה עוד שלושה חודשים”. זה היה לפני שנתיים.
גבוה
כשאני רואה קפיצות של שימוש בדאשבורד שלנו, בא לי לבכות מהתרגשות. יותר מכל פרס או אירוע שנראה זוהר מהצד. כל לקוח או משקיע שמאמין בנו זה בוסט רציני, וכל פעם שמישהו מהצוות לוקח יוזמה ומריץ רעיון בלי שאני אצטרך להיות מעורבת – זה מופלא. ברמה האישית, בסוף 2017 זכיתי באשת השנה של סלונה בדיוק ביום הנישואים שלי – ונורא ריגש אותי להודות לבעלי מעל הבמה.
תפנית בעלילה
שיחה עם לקוח שלי ב-2015 זיקקה את כל מה שהיה לי קשה איתו בעולם העבודה וגרמה לי לעשות סקר ארוך (ויש שיאמרו חופר) לנשים עובדות. מה כמעט טרפד את זה? שותפות שקפצתי אליה בלי לחשוב, העובדה שלא היה לי מושג איך חושבים על מוצר. בסופו של דבר הפזיזות והאדרנלין היו גם בעוכריי וגם המנוע לכל דבר טוב שקרה. אלה היו שנה וחצי מלאות בטעויות, שבלעדיהן אמרג’ לעולם לא היתה קמה.
לפני כן, בחיים אחרים – הרגע ב-2010 שבו שלחתי הודעת פייסבוק לליאת לוי-קופלמן (עורכת גו- סטייל) עם לינק לבלוג העיצוב שלי. בעקבות זה כתבתי מדור במגזין ותוך חצי שנה כתבתי במגזינים נוספים בארץ ובעולם, והקמתי סוכנות שיווק ותוכן קטנטנה אך מובילה, ששיתפה פעולה גם עם חברות כמו Etsy, Houzz, Ikea. אין לי מושג איך היה לי אומץ, אבל זה הפך את חיי המקצועיים על פניהם והוכיח לי, שזה בסדר לפחד כל עוד לא נותנים לזה לעצור אותך.
תמיד מסקרן אותי מה הן הפעולות האקטיביות המסתתרות מאחורי ה”בעקבות זה” ומה קרה בחצי השנה הזאת, מה עשית בעצם כדי “לעזור” קצת למזל?
זה מצחיק כי בעצם עורכים של מגזינים בינלאומיים קראו את הבלוג הקטן וה”תחביבי” שלי עוד לפני שאני קיבלתי (מבחינתי) את חותמת הכשרות מליאת ומגו-סטייל. הייתי מאוד פעילה בטוויטר, והימים היו ימי 2008-9 והביצה של בלוגרי העיצוב בפרט וחובבי העיצוב בכלל היתה מאוד אינטימית. דוגמה אחת: כתבתי באותם ימים ביקורת על ספר של אדריכל אמריקאי נודע וכמה ימים לאחר מכן קיבלתי מהעוזר האישי שלו מייל, שאומר שהוא התרגש מהפוסט ורוצה לשלוח לי עותק חתום.
בעצם הגבתי המון בבלוגים והייתי מאוד פעילה ברשת החברתית (בעיקר טוויטר) וזה בנה לי נטוורק מדהים גם עם אושיות שהערכתי מאוד (כמו בלוגריות העיצוב הכי נחשבות דאז, הולי בקר וגרייס בוני), וגם עם אנשים שהיו באותה עמדה כמו שלי – בלוגרים שחולמים לפרוץ מקצועית. חלק גדול מאותם בלוגרים, שהפכו לחברים, הפכו ליזמים בתחום – למשל של מגזינים דיגיטליים – וכשהם הקימו את המיזמים שלהם עזרתי והפקתי עבורם תוכן, שהוסיף למוניטין שלי וגם לימד אותי המון.
(רק כדי לסבר את האוזן, הפריצה הגדולה של פינטרסט כרשת חברתית לגיטימית היתה באותה תקופה, פחות או יותר, באמצעות בלוגרים מאותה קבוצה – זו היתה חבורה מאוד פעילה שהיה לה אימפקט אדיר על קוראיה).
בהמשך, אחרי שנשלחתי מטעם גו-סטייל לכל מיני אירועי עיתונאים, התחילו להיחשף אליי גם בארץ – והבנתי שגם בישראל יש צמא לתוכן איכותי בתחום, אז השקעתי קצת כסף באתר בעברית ובאנגלית (פרט טריוויה: חנית, שהיום היא שותפתי, בנתה אותו), ובמיתוג, הרמתי כמה הפקות עצמאיות לחלוטין (סחבתי את הרהיטים לגמרי לבד) וגייסתי כמה חברים שיכתבו פוסטים אורחים. לא נעים להעיד על עצמי, אבל זה היה תוכן ברמה אחרת ובזכותו כבר התחילו לפנות אליי גם החברות הגדולות, לשיתופי פעולה.
לסיכום
לעיתים יוצא לנו לפגוש בדרך, ככה במקרה, דמות שהמפגש עמה הותיר בנו רושם כביר, חיובי או שלילי, כזה הנטמע בזיכרון כחוויה מכוננת. נשמע מוכר?
כל כך הרבה. אנשים והמפגש איתם זו באמת הפריבילגיה הכי גדולה של מה שאני עושה. גם (ולפעמים בעיקר) כשהמפגש כולל פידבק או ביקורת פחות נעימים. הדמויות הכי מכוננות, עד היום, הן אלה מהילדות שלי – סבתא שלי זכרונה לברכה (אמא של אמא שלי) והמורה שלי מהתיכון – המורה שרה וייטמן, שלמרבה הצער נפטרה בגיל צעיר מאוד, כשהייתי בת 19. שתיהן היו ועדיין המודלים שלי לנשים דעתניות, חכמות וערכיות, שלא חוששות to speak truth to power.
תוכניות לעתיד
לשנות את הדרך שבה אנחנו עובדים ואת מאזן הכוח בין עובד לארגון. להיות מנהלת טובה ואמא מצוינת. לקרוא (אפילו) יותר.
Ilanit Shamia 