“במקום לעבור ארגון בכל ארבע שנים, אני עובדת בארבעה ארגונים במקביל“, מספרת ד“ר גלי סמבירא, האורחת ה-17 שלי בפרויקט “נשים בעבודה” ומי שמגדירה עצמה כעסקנית של מרחבי החברה האזרחית והממשלה.
היא נמנית על מייסדיו של “לחיות ביחד” גוף ששמו מעיד על מטרתו, מלמדת באוניברסיטה העברית, מסייעת למשרדי ממשלה לדבר עם הציבור ומייעצת לארגון הגג של המלכ“רים, לצד אלו היא עומדת בראש תוכנית 120 במכון “שחרית“, תוכנית המפגישה פוליטיקאיות ופוליטיקאים מקהילות שונות בחברה הישראלית.
“להשפיע על פוליטיקה של טוב משותף”, זו המהות.
אל עמדת הניהול הגיעה די במקרה, די בתחילת הדרך, לאחר שנתיים בהן עבדה כמדריכה חברתית בפנימייה “האמת שכמדריכה נחשבתי לא ממושמעת במיוחד” היא מספרת ומוסיפה “אני חושבת שהייתי מדריכה בינונית ומנהלת פנימייה מצוינת. גם היום, היתרון שלי הוא בהבניית המסגרת ופחות ב’פרונט'”.
“תמיד הייתי מעשית” היא מציינת כשאני שואלת על חלומות הילדות “נראה לי משונה שילדים יודעים מה יהיו כשיהיו גדולים”. גם היום היא לא מתכננת שנים קדימה ומאותה הסיבה בדיוק, לעולם לא תשאל מרואיינים בראיון עבודה שאלה דומה “כי לא רק שאף פעם לא ידעתי איפה אהיה בעוד חמש שנים אלא שרוב התפקידים שהייתי בהם לא היו קיימים חמש שנים קודם, ואת רובם אני עשיתי ראשונה”.
בסוף יש גם סיפור על לבוש.
איך נגדיר אותך?
זה מורכב. בקיצור, עסקנית של מרחבי החברה האזרחית והממשלה.
כילדה, איך דמיינת את עצמך “כשתהיי גדולה”?
לא ממש דמיינתי, תמיד הייתי מעשית, נראה לי משונה שילדים יודעים מה יהיו כשיהיו גדולים, מי יודעת? אני זוכרת שבגיל העשרה קראתי, שכששאלו את סלבדור דאלי מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול הוא אמר סלבדור דאלי, אז אימצתי את התשובה, אני אהיה גלי סמבירא. אני מאלה שאף פעם לא ישאלו מרואיינים בראיון עבודה ‘איפה תהיי בעוד חמש שנים?’ כי לא רק שאף פעם לא ידעתי איפה אהיה בעוד חמש שנים (גם היום) אלא שרוב התפקידים שהייתי בהם לא היו קיימים חמש שנים קודם, ואת רובם אני עשיתי ראשונה.
ובתכלס, עולם התעסוקה הרבה יותר מורכב ממה שאפשר לדמיין אפילו בגיל התיכון – מישהו יגיד שהוא יהיה סגן מנהל מחלקת תברואה בעיריית רמת גן? והרי רוב התפקידים הם כאלה.
איפה אני מוצאת אותך היום?
אני עומדת בראש תכנית 120, עתודה פוליטית רב-תרבותית לשותפות חברתית חדשה, במכון “שחרית“, הייתי גם המנכ”לית של העמותה. ב-120 אנחנו מפגישים פוליטיקאיות ופוליטיקאים מכלל הקהילות בחברה בישראל (ימין, שמאל, חרדים, ערבים, להט”ב, אשכנזים ומזרחים וכו’), לסדרת מפגשים, שכוללת גם סיור לימודי במרוקו, ובעיקר שיחות על סוגיות ישראליות, בחדר שיש בו נקודות מבט מגוונות מאוד. המטרה היא שאנשים יכירו לעומק את הנרטיבים השונים, ומתוך זה יאמינו ויבססו מערכות יחסים שיאפשרו בעתיד שגשוג של כל קהילה בנפרד לצד ישראליות משותפת.
בנוסף, אני ממייסדי “לחיות יחד“, שהוא המרכז לשותפות חברתית חדשה והאח הצעיר יותר של “שחרית”, כאן אנחנו עוסקים בפיתוח מודלים וידע של חיים יחד. איך אפשר לחיות יחד – יהודים, ערבים, חרדים, דתיים, חילוניים וכו’) בגינה הציבורית, בבית החולים, במוסד אקדמי וכד’.
מה עוד? אני מתכננת תהליכי שיתוף במשרדי ממשלה, כלומר, מסייעת למשרדי ממשלה ועיריות לדבר עם בעלי עניין ועם הציבור, בעיקר במשרד החינוך; אני יועצת של “מנהיגות אזרחית”, ארגון הגג של המלכ”רים ומלמדת אסטרטגיות חברתיות בתואר שני בניהול מלכ”רים, באוניברסיטה העברית, וכל זה בערך 70% מהזמן, ה-30% האחרים זה עסקנות/התנדבות/חיבורים/פגישות שלא ברור מה יצא מהן.
וואו, לא מעט. מה השתנה בדרך והאם היה שלב בו סימנת לעצמך מטרה לחתור אליה?
בחיל הים אומרים: רב חובל שלא יודע לאן הוא רוצה להגיע – שום רוח לא תיקח אותו לשם. לי אין ולא היתה מטרה אולטימטיבית אבל אני יודעת לזהות הזדמנויות ומושפעת מאירועים מכוננים. שנים לא התחלתי ללמוד באוניברסיטה כי לא ידעתי מה ללמוד, בסוף עשיתי אלמינציה, לקחתי את השנתון, מחקתי, מחקתי, מחקתי, לא נשאר כלום… חזרתי שוב וראיתי שמדעי ההתנהגות זה תלת-חוגי ולא דו-חוגי, חשבתי “מצוין, פחות מכל מקצוע, יותר שטחי”.
אני לא בטוחה ששטחיות היא המילה הראשונה שצפה במוחי לאור הבחירה במסלול תלת-חוגי, אבל ניחא, הגדרה מעניינת
במקביל ללימודים עבדתי כמדריכה חברתית בפנימייה, חשבתי אז שזו תהיה עבודה צדדית במקביל לתואר כדי להיות יועצת ארגונית בעתיד, המפגש עם כמה בני נוער, ובמיוחד עם מורן וורנשטיין, כיוון אותי לעולם של בני נוער בסיכון ובעיקר נערות, כך הגעתי לקרן “אורן”, קרן פילנתרופית של אתי ואבי נאור, שעוסקת בילדים ונוער בסיכון, הייתי הסמנכ”לית בהקמת הקרן.
בהמשך הבנתי שהחסמים הם יותר מערכתיים והגעתי ל”שיתופים” ארגון שעוסק באסטרטגיות להשפעה חברתית, בדגש על שותפויות בין הממשלה לבין החברה האזרחית והמגזר העסקי. הייתי המנהלת המקצועית בהקמת הארגון ומשם הגעתי ל”שחרית” כדי להשפיע על פוליטיקה של טוב משותף.
בואי נחזור רגע לתחילת הדרך, את מדריכה בפנימייה
אחרי שנתיים כמדריכה בפנימייה עבדתי במשך שנתיים נוספות כמנהלת הפנימייה, לפני כן הייתי מפקדת קורס מדריכות חבלה בצבא כך שהיה לי ניסיון פיקודי.
ובכל זאת, חתיכת קפיצה
מנהל הפנימייה הותיק עזב, גם מנהל בית הספר התחלף וחיפשו מישהו “מבפנים”. האמת שכמדריכה נחשבתי לא ממושמעת במיוחד ומנהל התיכון החדש קצת חשש. העיקרון הפיטרי קובע שעובדים נתקעים בתפקיד הראשון שלא מתאים להם, אני שכנעתי את המנהל שצריך לשפוט את היכולות שלי לניהול פנימייה ולא כמדריכה, אני חושבת שהייתי מדריכה בינונית ומנהלת פנימייה מצוינת, גם היום, היתרון שלי הוא בהבניית המסגרת / בתכנון, ופחות ב”פרונט”. בכל הקריירה שלי יש מתח בין מנהלת עם כלים ייעוציים/הדרכתיים לבין יועצת/מתכננת עם סמכות ניהולית.
עזבתי את הפנימייה אחרי ארבע שנים שהיו מכוננות מבחינתי, גם מבחינה ניהולית וגם מבחינת המשך הדרך – הבנתי שאני לא יועצת אלא מנהלת, שאני לא אשת ארגונים אלא אשת חינוך וחברה ויצאתי לחפש את דרכי בתחום של ילדים ונוער והגעת כאמור לקרן “אורן”.
מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן
נמוך
כשעזבתי את הפנימייה היתה לי יוזמה – תכנית מערכתית לאומית, בשיתוף פעולה ממשלתי ואזרחי לבני נוער בסיכון, אחרי שנה של חיפושים וגישושים, מישהו אמר לי: את צריכה למצוא ראש עיר שילך איתך או מיליונר. זאת היתה שנת בחירות וראשי ערים לא התעניינו, מיליונרים לא הכרתי, אז החלטתי לשלוח את לחמי, כל מי שהכיר אותי ידע שיש לי תכנית כזאת. כשכבר ממש התייאשתי חבר סיפר לי שאבא שלו מתחיל לעבוד אצל אבי נאור, פילנתרופ שתורם לבני נוער בסיכון.
הגעתי לפגישה והציעו לי להיות מנהלת שינוי בכפר נוער. אמרתי להם שכבר הייתי בסרט הזה של כפר אחד ושדרוש שינוי מערכתי / גדול, ושיפנו אלי כשילכו למשהו יותר גדול. בדרך חזרה, בגשם שוטף בוואדי מילק אמרתי לעצמי ‘השתגעת?? אבי נאור מציע לך עבודה ואת אומרת לו דבר איתי כשיהיה לך משהו יותר גדול?’. אחרי חצי שנה הם התקשרו וסיפרו על מיזם לאומי “יניב”, שיתוף פעולה ראשון מסוגו בין שמונה משרדי ממשלה לארגונים הפילנתרופיים והחברתיים הגדולים בתחום, מאות מיליוני שקלים במטרה לשפר את מצבם של מאות אלפי ילדים בסיכון, מבחינתי חלום שהתגשם. הגעתי לעבודה ביום הראשון והתבקשתי לכתוב תכנית לאומית. שאלתי מה מסגרת התקציב? אין מסגרת, תכתבי מה צריך.
על הכישלון הענק של מיזם יניב עדיין כותבים מחקרים, למה המיזם נכשל? הרבה סיבות, כמעט כל הסבר יהיה נכון, יש לנו היום הרבה יותר ידע על ניהול שותפויות בין מגזריות ברמה הלאומית ועדיין אלה מהלכים מורכבים וקשים.
תוכניות לעתיד
מודל העבודה שלי כיום – במקום לעבור ארגון בכל ארבע שנים, אני עובדת בארבעה ארגונים במקביל. העבודה בארגוני תשתית / רוחב / מערכות, יצרה אצלי צורך בהרבה אקשן וכאמור, תמיד הייתי יותר ברוחב השטחי ופחות בעומק, אני עובדת כיום בארגונים שיש ביניהם רמות שונות של קשרים ובסך הכל מרושתת על טווח רחב של פעולות. בכל אחד מהארגונים אני מנהלת אנשים/צוות, שייכת, משויכת ומייצגת.
לפני כמה חודשים הנחיתי סדנא במשרד החינוך ואחרי כמה דקות עצרתי כי הרגשתי שאחת המשתתפות מוטרדת ממשהו, כששאלתי אם הכל בסדר, היא אמרה: אני מצטערת, אני לא יכולה להתרכז, את לא גלי “משחרית??” אז כן, אני גלי מ”שחרית”, גלי ממשרד החינוך, גלי מ”לחיות יחד”, גלי מהאוניברסיטה העברית וכו’, גלי סמבירא. חוסר החלומות וזיהוי הזדמנויות עבד לי עד עכשיו, מתכננת להמשיך ככה.
בונוס:
ביום השני שהגעתי לעבודה בקרן “אורן” תפסה אותי מישהי ואמרה לי: אם תתלבשי קצת יותר אלגנטי, סינתטי, חליפות, אז תיראי בת 40 ומכובדת יותר, אמרתי לה: למה לי להיראות בת 40? אני בת 33, והיא אמרה: ‘יעריכו אותך כאן יותר אם תיראי קצת יותר מבוגרת ורצינית’. עניתי לה: ‘אני מתכוונת להגיע לאן שאפשר עם הג’ינס והטריקו, מי שלא מעריך אותי ככה שלא יעריך אותי בכלל’, היא סיננה: ‘נראה לאן תגיעי עם טריקו’. אז המשכתי עם הג’ינס והטריקו, רק שעכשיו הטריקו הוא גם אמירה חברתית, לסיפור של שלישי חברתי לחצו כאן
מעוניינים לתמוך בפרויקט “נשים בעבודה”? לתמיכה חודשית בסכום קבוע או תמיכה חד-פעמית, בכל סכום שתחפצו. ilanitshamia@gmail.com אנא צרו קשר במייל
Ilanit Shamia 