“לפני השינה דמויות מסדרה אחת זולגות לסדרה אחרת ואני מנסה להשכיב אותן לישון ולמצוא זמן לחשוב על הסדרה הבאה” מספרת התסריטאית נטלי מרכוס, האורחת ה-16 שלי בפרויקט “נשים בעבודה” ומי שעומדת מאחורי תוכנית המערכונים הסאטירית “היהודים באים” וסדרת הנוער “צפוף“, אותה לראשונה היא גם מביימת.
הכתיבה היתה שם תמיד ועל אף שבילדות דמיינה עצמה ככותבת מיוסרת המכלה ימיה בעליית גג חשוכה, רצוי בפריז, את מלאכת הכתיבה הנוכחית היא מעבירה בחדרים מוארים וממוזגים.
הדרך המקצועית שלה התחילה בכלל בעולם הפרסום, תחום שהגיעה אליו בעקבות שיחה אגבית בחוף בגואה בזמן טיול, והמעבר לכתיבה לטלוויזיה התרחש לאיטו “למרות שתמיד הייתי מלאת אמביציה, לקח לי המון זמן להבין לאן אני רוצה להגיע ולצבור מספיק ביטחון כדי לנסות להגשים את החלומות שלי” היא אומרת ומוסיפה “אם אני המבוגרת (יחסית) הייתה פוגשת את אני הצעירה ומספרת לה שככה תראה הקריירה שלה, סביר להניח שהייתי הילדה המאושרת ביותר בעולם, וגם המופתעת ביותר בעולם כי לפגוש את עצמך בגיל מבוגר זה משהו מ“בחזרה לעתיד“.
איך נגדיר אותך?
תסריטאית ולאחרונה ממש גם בימאית. היוצרת של הסדרה “היהודים באים” וסדרת הנוער “צפוף“.
כילדה, איך דמיינת את עצמך “כשתהיי גדולה“?
בתור בת של רופא היה לי מין דחף ראשוני כזה ללכת גם ללמוד רפואה. יש משהו מאוד מרשים בתחום הזה ובלהסתובב כילדה עם אבא בבתי חולים ולשמוע אותו זורק כל מיני מושגים שרואים בדרך כלל בסדרות בטלוויזיה. לא ידעתי אז, שכנראה מה שהרשים אותי יותר מהרפואה היה החלק של הדמיון לסדרות הטלוויזיה. האמת שמהרגע שידעתי לכתוב היה לי ברור שכתיבה היא הכלי שלי. לא היה לי שמץ של מושג מה אני יכולה לעשות עם הכלי הזה ובגלל שבגיל ההתבגרות כתבתי בעיקר שירים וסיפורים קצרים חשבתי שאולי אהיה סופרת או משוררת, כנראה בעליית גג חשוכה, בוודאי בפריז.
איפה אני מוצאת אותך היום?
בימים אלו של חודש אוגוסט אני נמצאת למזלי, בעיקר בחדרי עריכה ממוזגים, עורכת שני פרויקטים – את העונה השלישית של סדרת הנוער “צפוף” שמשודרת ב”הוט”, אותה גם ביימתי (לראשונה בחיי!) ובעריכות של קומדיה חדשה שיצרתי וכתבתי ל”קשת 12″, שתעלה אחרי החגים. במקביל אני משכתבת תסריטים אחרונים לעונה החדשה והרביעית של “היהודים באים” שמשודרת ב”כאן 11″ ומצטלמת בקרוב מאוד. ככה נראים החיים שלי בשנים האחרונות, לרוב מג’נגלת בין שלושה פרויקטים שנמצאים בשלבים שונים של כתיבה, צילומים או עריכה. לפני השינה דמויות מסדרה אחת זולגות לסדרה אחרת ואני מנסה להשכיב אותן לישון ולמצוא זמן לחשוב על הסדרה הבאה ובסוף אולי להצליח לישון בעצמי.
וכשאת מתעוררת, האם גם אז הדמויות זולגות מפרויקט לפרויקט?
למרות שלרוב אני עובדת על כמה במקביל, בכל פעם יש פרויקט אחד שמגיע לשלב שהוא דורש את רוב תשומת הלב שלי, יש דד-ליין לצילומים ואני נכנסת לכתיבה אינטנסיבית של עונה. בשלב הזה הפרויקטים האחרים נמצאים או בשלבי עריכה או בשלב הפיתוח, על אש קטנה, ומקבלים יום בשבוע או את שעות הערב אחרי שהילדים הולכים לישון. כתיבה של עונה היא כמו צלילה ואני מרגישה שאני חייבת להתמקד בה כדי להגיע לעומקים שאני רוצה.
מה השתנה בדרך והאם היה שלב בו סימנת לעצמך מטרה לחתור אליה?
אם אני המבוגרת (יחסית) הייתה פוגשת את אני הצעירה ומספרת לה שככה תראה הקריירה שלה, סביר להניח שהייתי הילדה המאושרת ביותר בעולם, וגם המופתעת ביותר בעולם כי לפגוש את עצמך בגיל מבוגר זה משהו מ”בחזרה לעתיד” (שהיה הסרט הראשון שראיתי בקולנוע). למרות שתמיד הייתי מלאת אמביציה, לקח לי המון זמן להבין לאן אני רוצה להגיע ולצבור מספיק ביטחון כדי לנסות להגשים את החלומות שלי. אני חושבת שבעיקר היה לי המון מזל. כל הזדמנות שהגיעה לפתחי קפצתי ראש לתוכה, ככה הגעתי לכתוב לטלוויזיה וברגע שהתחלתי הבנתי שזה המקום שלי ושליצור ולכתוב סדרות משלי, זה החלום.
בואי נחזור רגע לתחילת הדרך, להזדמנויות שהגיעו במהלכה.
במהלך הטיול הארוך שעשיתי באוסטרליה ובמזרח הייתי בטוחה שאחזור ואלך ללמוד עיתונאות ב”כותרת”. שבוע לפני החזרה לארץ נתקלתי בחוף בגואה בבחור, שסיפר לי על לימודי קופירייטינג, מקצוע שלא ידעתי שקיים בכלל. כשחזרתי לארץ וגיליתי שמאוחר מידי להירשם ללימודים שרציתי החלטתי לברר על הקופירייטינג הזה, הגשתי קופי-טסט למי שהייתה אז הגורו של עולם הקופי – תרצה גרנות, ותוך כדי הלימודים הגשתי עבודה שקיבלה תשומת לב מאחד המרצים שלי. אותו מרצה קיבל אותי לסטאז’ ואז למשרה מלאה במשרד הפרסום “יהושע TBWA”, וככה ויתרתי על הקריירה בעיתונות הכתובה (וחבל כי יכולתי לעשות מיליונים בפרינט!). אחר כך למדתי לתואר ראשון בפילוסופיה ואמנויות, תואר שמעולם לא סיימתי, ובהמשך, אחרי שהתחלתי לכתוב לטלוויזיה והבנתי שזה מה שאני רוצה בחיים והלכתי ללמוד תסריטאות אצל עידית שחורי.
מה הניע את המעבר לכתיבה לטלוויזיה?
בגיל 26 הייתי קופירייטרית צעירה במשרד גדול. אהבתי את היצירה והריגוש, ובעיקר את זה שאני כבר לא צריכה למלצר, אבל עדיין לא הייתי בטוחה שזה המקום שלי. היה לי בלוג בו פרסמתי כל מיני הגיגים על עולם הפרסום ותסריטאי קומי מוכר קרא אותו והציע לי לעשות קופי-טסט ל”כפיות”, תוכנית מערכונים, סדרת בת של “קצרים” ששודרה ב”רשת”. הייתי מאוד חסרת ביטחון, לא למדתי תסריטאות בחיים אבל פרסומות זה משהו שמאוד דומה למערכונים, רק שאין מוצר למכור בסוף. בסופו של דבר כתיבה קומית היא גם נטייה טבעית שהיתה לי, אז למרות שידע טכני של ממש לא היה לי, התקבלתי.
איך התגברת על המכשול הזה?
נשמתי עמוק, ניסיתי להוריד את כל מנגנוני השיפוט והפחד, אמרתי לעצמי שזה רק דראפט ראשון, רק שיהיה משהו כתוב על הדף ואז אשפר אותו. זו שיטה שאני דוגלת בה אגב גם היום. פשוט לכתוב בלי לערוך את עצמי מראש, לשים משהו על הדף, משם יותר קל. הדף הריק הוא המכשול הכי גדול. אחרי שכתבתי, שלחתי לכמה חברים טובים לפידבק. עוד שיטה מעולה שאני עדיין דוגלת בה היום. חוץ מאסף השותף שלי לכתיבה, עמרי בן זוגי קורא כמעט כל מה שאני כותבת ויש עוד כמה חברים שאני נעזרת בהם כשאני זקוקה לעין חיצונית.
רגע, בשלב הזה כבר עזבת את משרד הפרסום?
לא, התחלתי לכתוב לטלויזיה כעבודה צדדית, כשאני עדיין עובדת במשרד הפרסום במשרה מלאה. אחרי שכתבתי מערכונים לשתי תכניות, התקבלתי למשרת כותב מערכת בתכנית חדשה ב”רשת” של עינב גלילי. במסגרת הג’וב הזה כבר לא יכולתי לכתוב מהבית, או מהמשרד, בזמן שאף אחד לא שם לב. הייתי צריכה להתפטר ובעצם להפוך לעצמאית בתחום המאוד לא יציב של תסריטאות. אותו תסריטאי קומי מוכר, שגם קרא את הבלוג שלי לראשונה וקרא את מערכונים שכתבתי, אמר לי “אני מכיר תסריטאים ואת תהיי תסריטאית, אל תדאגי. תתפטרי. יהיה בסדר”. התכנית שבשבילה התפטרתי שרדה בקושי עונה אבל את נותן הטיפ שמרתי לצידי ועשיתי איתו שני ילדים מוצלחים במיוחד. אגב, הטיפים שלו עדיין טובים, גם 12 שנה אחרי.
מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן
נמוך
כשניסיתי לראשונה ליצור סדרה משלי, הגשתי הצעה לזכיין מסוים שלא ננקוב בשמו. המנהלים התלהבו מהפרויקט ונתנו לי מה שנקרא “פיתוח”. סכום כסף קטן לכתוב פרק “פיילוט” ו”בייבל” – שזה מסמך שמסביר את העולם ואת הדמויות. אחרי עבודה של כמה חודשים הגשתי את הפרויקט, יחד עם אסף בייזר, השותף שלי לכתיבה. זה היה בעצם הפיתוח הראשון שקיבלנו יחד כצמד. אחרי ההגשה, התגובה של הזכיין הייתה שהם אוהבים את הפרויקט אבל אין סיכוי שהם יתנו סדרה למישהי שבאה מפרסום. זה היה רגע מאכזב ועד היום הפיתוח הזה נמצא אצלי במגירה, תזכורת לפעם הראשונה שהעזתי להגיש משהו שלי.
גבוה
אני שמחה להגיד שבשנים האחרונות היו הרבה רגעי שיא, זכייה בפרסים, הרצאות בחו”ל, פרמיירות של סדרות שעולות ואני נורא גאה בהן, אבל ללא ספק רגע השיא של הקריירה שלי עד כה היה העלייה לאוויר של העונה הראשונה של “היהודים באים” אחרי דרך ייסורים שלא הייתה מביישת את העם היהודי בעצמו, שכללה – כתיבה של חצי שנה, ביטול שבועיים לפני צילומים, שנה של תסריטים שנחו במחשב, חידוש הסדרה, צילומים, פרומו שעולה ומעצבן כמה אנשים חשובים, שוב הקפאת הסדרה לשנה, מאבק ציבורי לשידורה, ואז סופסוף העלייה המיוחלת לאוויר. החיים שלי מחולקים לפני ואחרי “היהודים באים”. הדבר היחיד שהפך לי את החיים ככה זה היום שהפכתי לאמא. ואז לאמא לשניים.
הפרק הראשון בעונה הראשונה. “היהודים באים”
תפנית בעלילה
הקיץ ביימתי לראשונה. לביים זה משהו שכבר הרבה שנים אני מהרהרת בו אבל זה מעבר די גדול בין תסריטאות לבימוי, גם די מפחיד, האם אני אהיה טובה בזה בכלל? ובנוסף לחרדות ולחוסר הביטחון שלי, ידעתי שאצטרך לשכנע מנהלי ערוץ ומפיקים בדרך שיתנו לי את ההזדמנות הזו, ובכלל למצוא הזדמנות כזו. ואז זה קרה – כמה חודשים לפני הצילומים של העונה השלישית של קומדיית הנוער שלנו “צפוף”, הודיע לנו הבמאי של העונות הקודמות אורן שקדי שיש לו אילוץ בגלל פרויקט אחר ונהיה חייבים ובצער רב להחליף אותו. עלו כל מיני שמות של במאים לאוויר, אפילו ביררנו עם שניים שלא היו פנויים, בזמן שאצלי בראש התחילה להתבשל המחשבה – הנה ההזדמנות. זו סדרה שצילמנו לה שתי עונות, הייתי תמיד על הסט, הכל עובד, הסדרה כבר מצליחה, זו הזדמנות מושלמת. הערוץ חשש, אבל מספיק אנשים האמינו בי כדי לשכנע אותם. זו הייתה חוויה מכוננת וללא ספק שינתה את הקריירה שלי, עדיין אין לי מושג כמה.
תוכלי לספר על היום הראשון בעבודה, כבמאית?
בלילה לפני היום הראשון לצילומים לא ישנתי דקה. התהפכתי במיטה בזמן שהתהפכה לי הבטן – מה חשבתי לעצמי, שאני אוכל לעשות את זה? ישר לביים עונה שלמה של סדרה? מה עם איזה משהו קטן קודם? איזה קליפ למוזיקאי מתחיל? ישר 19 ימי צילום??? בשעה 5:45 כבר הייתי לבושה וחיכיתי למונית שלי. ניסיתי להזכיר לעצמי שגם אם אני לא בדיוק יודעת מה אני עושה, אני יודעת מה אני רוצה. במונית בדרך שמתי לעצמי שירים מרימים וממש לפני הכניסה לאולפן קיבלתי מאסף הודעת בהצלחה מרגשת שנגמרה במשפט “נולדת לזה!”. זה נתן לי את החיזוק שהייתי צריכה וברגע שהתחלנו לצלם האנרגיה המטורפת של הסט סחפה אותי ולא היה זמן להיות בלחץ או בחרדה. חייבים להספיק וחייבים לעשות את זה כמו שצריך.
לסיכום
לעיתים יוצא לנו לפגוש, ככה במקרה, דמות שהמפגש עמה הותיר בנו רושם כביר, חיובי או שלילי, כזה הנטמע בזכרון כחוויה מכוננת. נשמע מוכר?
אז את עמרי מרכוס, בן זוגי, שבזכותו אני בכלל במקצוע הזה כבר הזכרתי, אבל הדמות שאני לא רואה את הקריירה שלי מגיעה לאן שהיא הגיעה בלעדיו זה השותף שלי ליצירה – אסף בייזר. אסף ואני כותבים ויוצרים יחד כבר כמעט עשור. הוא הבעל המקצועי שלי וגם החבר הכי טוב שלי. כתיבה זה דבר נורא בודד, זה אתה מול הדף הריק, אבל ביצירה שלי זה שנינו מול הדף הריק ויש לזה כוח אדיר, שניים הם פי מיליון יותר מאחד בכל מה שקשור ליצירה. המזל שלנו שאנחנו סימביוטיים בכל מה שקשור לכתיבה אבל לא בכל מה שקשור למבנה הנפשי, שם אנחנו דווקא משלימים אחד את השנייה. באופן באמת מופלא, כמעט תמיד כשעובר עלי יום רע, הוא ביום טוב ומרים אותי, וכך גם הפוך. הטיפ שאני נותנת לכותבים מתחילים זה תמצאו פרטנר. כשיש פרטנר הכל יותר קל, אפשר אפילו לעשות שלום.
אבל איפה מוצאים אחד כזה?
כמו שאין באמת טיפים למציאת בן זוג לחיים, ככה גם עם בן זוג מקצועי. הטיפ היחיד שרלוונטי בשני המקרים הוא Put yourself out there. תהיו פתוחים, תכניסו אנשים לחיים שלכם, תיפגשו עם כותב/ת אחר/ת לקפה, תפטפטו על חלומות, תנסו לכתוב הצעה לסדרה יחד, איזה תסריט קצר, ואחרי כמה דייטים של כתיבה אולי תתאהבו מקצועית ותהפכו לזוג.
תוכניות לעתיד?
אחרי שלוש סדרות קומיות אני חולמת על דרמה גדולה, כואבת, מצחיקה, כנה, אחת כזו שתגרום לצופים לבכות ולצחוק באותה נשימה, דמעות ופיפי ביחד זה היעד. ואחרי שאכתוב כזו אני רוצה גם לביים כזו. ואחרי כל זה אני רוצה לנוח על שפת הים עם המשפחה שלי ולהצליח לסיים לקרוא איזה ספר. ולישון.
בונוס: בנות גילמור בבינג’
מעוניינים לתמוך בפרויקט “נשים בעבודה”? לתמיכה חודשית בסכום קבוע או תמיכה חד-פעמית, בכל סכום שתחפצו. אנא צרו קשר במייל ilanitshamia@gmail.com
Ilanit Shamia 