Women At Work #15 – Tehila Hakimi

Women At Work #15 - Tehila Hakimi

תהילה חכימי, האורחת ה-15 שלי בפרויקט “נשים בעבודה”, מגדירה עצמה כמי שאוחזת בשני מסלולי קריירה, במקביל.

היא סופרת ומשוררת שהוציאה לאור שלושה ספרים, השתתפה בערבי השירה “ערס פואטיקה”, שאצרה המשוררת עדי קיסר, זכתה בפרס ברנשטיין לספרות ובפרס שרת התרבות למשוררות בתחילת דרכן ועדיין, עד השנה הנוכחית בה יצאה לראשונה לשנת שבתון, עבדה במקביל במשרה מלאה, כמהנדסת מכונות.

הכתיבה חיכתה בסבלנות לשעות הערב הפנויות, לסופי השבוע או לשעות אחר הצהריים בהן המשרד היה ריק מאדם.

” יש בהחלט סחר חליפין בין שתי הקריירות” היא אומרת, “הספר האחרון שלי “חברה”, כתוב בצורה תמציתית ופרגמנטרית וזו השפעה ברורה של הזמן שעמד לרשותי לכתיבה במהלך השנים שכתבתי אותו”.

בימים אלה היא עוסקת בכתיבת הספר הבא ומחלקת את זמנה בין שתי ערים, בין חדר עם נוף לחוף הים בתל אביב, אותו קיבלה לחצי שנה במסגרת הפרוייקט העירוני “חדר משלך” ובין הספריה הלאומית בירושלים, במסגרת מלגת “פרדס”, תוכנית המנסה לחבר בין סופרים בתחילת דרכם, לאוצרות הקיימים בספריה.

הרעיון לשנת השבתון הנוכחית נבט לאחר שחזרה משהות בתוכנית הכתיבה היוקרתית באוניברסיטת איווה (כן, אותה אחת בה השתתפה האנה מהסדרה “בנות”), שם הבינה את ההשפעה שיש למרחב ולזמן על תהליך היצירה “זו היתה הפעם הראשונה שסדר היום שלי נסוב כולו סביב כתיבה, קריאה ומחשבה על כתיבה, במובנים מסוימים זה היה ניסוי בתנאי מעבדה מושלמים, איך יום-יום כזה נראה”.

איך נגדיר אותך?

סופרת, משוררת ומנהלת פרויקטים בתחום ההנדסה (בהכשרתי אני מהנדסת מכונות).

כילדה, איך דמיינת את עצמך “כשתהיי גדולה“?

כילדה היו לי כל מיני חלומות, החלומות התעדכנו עם השנים, חוץ מאחד, תמיד אהבתי לקרוא, תמיד קראתי ספרים, באיזה שהוא שלב התחלתי לכתוב וחלמתי להיות סופרת בעצמי, אם דמיינתי את עצמי סופרת? אני לא בטוחה.

איפה אני מוצאת אותך היום?

תלוי ביום, לשמחתי הגדולה קיבלתי חדר לחצי שנה מספריית בית אריאלה בתל אביב, כחלק מפרויקט “חדר משלך” ובמסגרתו, מדי חצי שנה, שני כותבים מקבלים חדר כתיבה פרטי הנמצא בסמוך לספריית מגדל שלום. זוהי ספריה עם נוף מרהיב לים, שגם אחרי ארבעה חודשים עדיין לא נרגעתי ממנו. בחצי–השנה שלי, חוץ ממני נמצא ב“חדר משלך” גם יוני רז פורטוגלי.

במשך שלושה ימים בשבוע אני עובדת שם ויומיים בשבוע אני בירושלים בגבעת רם, במלגת “פרדס“, תוכנית של הספרייה הלאומית, שמנסה לחבר בין סופרים בתחילת דרכם לאוצרות הקיימים בספרייה. בכל שנה נבחרים ארבעה סופרים צעירים הזוכים למלגה חודשית, כדי לסייע להם להשלים יצירה ספרותית חדשה. היום יום שלישי ואני בחדר קריאה כללי בספריה הלאומית, כותבת.

ובמקביל את עובדת כמהנדסת?

אני רואה את עצמי כמי שיש לה שתי קריירות. השנה, אני לראשונה בשנת שבתון מההנדסה, אבל מאז פרסום הספר הראשון שלי,”מחר נעבוד” פרסמתי שני ספרים נוספים וזכיתי גם בפרס שרת התרבות למשוררות בתחילת דרכן, ובמשך כל הזמן הזה עבדתי כמהנדסת במשרה מלאה. בתקופה הזאת, זמן הכתיבה היה בעיקר בערב בבית, בסופי שבוע, בחופשות מהעבודה. לפעמים כתבתי גם בעבודה, רק אם היה מספיק שקט בשביל זה. את החלק השלישי בספר האחרון שלי, “חברה“, שנקרא “רילוקיישן“, כתבתי אחר צהריים אחד כשישבתי במשרד שלי לבד.

עבדתי אז במיזם המכונית החשמלית, התפקיד שלי שם היה בפרויקט תחנות ההחלפה. בפשטות אפשר לומר, שזו הייתה מכונה גדולה ומורכבת שהחליפה סוללה למכונית חשמלית בפחות מארבע דקות באופן אוטומטי לחלוטין ונשלט מרחוק. אני הייתי חלק מהצוות שמגדיר את דרישות המערכת על שלל המערכות והיישומים שלה. הייתי אחראית גם על היום–יום של פרויקט הבטא, התחנה הראשונה שהורכבה ונבדקה בישראל. אחר כך עבדתי ארבע שנים כמנהלת פרויקטים במחלקת הנדסה ופיתוח, בחברה ישראלית לייצור מסננים.

איך היית מגדירה יחסי הגומלין בין שני התחומים, האם המעבר ביניהם הוא טבעי ופשוט עבורך?

שניהם מצבים שאני יכולה להיות בהם, להיכנס אליהם, לא בטוחה שצריכה לעבור מהם, או שאפשרי לנתק אותם האחד מהשני. שני המצבים משליכים זה על זה, מזינים זה את זה, מצדיקים זה את זה.

יש בהחלט סחר חליפין בין שתי הקריירות. במשך השנים האלה, העבודה שמשה ומשמשת אותי ככר רעיוני, וגם מכתיבה את הצורה והפורמט בו אני כותבת, כך למשל הספר האחרון שלי “חברה“, כתוב בצורה תמציתית ופרגמנטרית וזו השפעה ברורה של הזמן שעמד לרשותי לכתיבה במהלך השנים שכתבתי אותו.

עבודה, נשים בעבודה, קפיטליזם, יחסי כוח ושפה הם נושאים שמעסיקים אותי בכתיבה (בפרוזה ובשירה), והעבודה משמשת חומר שאני לא בטוחה אם מיצה עצמו עד הסוף מבחינתי, במובנים מסוימים שלושת הספרים שלי מנסים לפרק את המקום של העבודה בחיים המודרניים, את השפה שם, ועושים ניסיון לספר סיפור בתנאים של העבודה ומנקודת המבט הזו על הכיסא, במשרד.

מה הניע אותך לצאת לשנת שבתון דווקא עכשיו?

ב2017 אחרי שסיימתי לכתוב את “חברה“, התחלתי לכתוב טקסט שהיה לי ברור שלא יתאפשר לי לכתוב אותו אלא אם אפנה לו זמן, הבנתי שאני כותבת רומן. לשמחתי זכיתי במלגת פולברייט והוזמנתי לתוכנית לכתיבה של אוניברסיטת איווה.

זו תוכנית הבינלאומית לכתיבה שהחלה בסוף שנות השישים, ואליה מוזמנים מידי שנה כ30-35 כותבים מכל העולם. השהות באיווה הפגישה אותי עם סופרים ומשוררים מכל העולם, וכמה מהם הפכו לחברים קרובים איתם אני שומרת על קשר. התוכנית אפשרה לי להשלים חלק ניכר מהכתיבה על הרומן ובנוסף, להבין כל מיני דברים לגבי כתיבה, על הזמן שהיא דורשת והמרחב שהיא תובעת. זו הייתה הפעם הראשונה שסדר היום שלי נסוב כולו סביב כתיבה, קריאה ומחשבה על כתיבה, במובנים מסוימים זה היה ניסוי בתנאי מעבדה מושלמים, איך יום–יום כזה נראה, מרגיש ומה זה עושה לכתיבה עצמה.

כשחזרתי מהתוכנית החלטתי לנסות ולקחת שנת הפסקה מהקריירה שלי בהנדסה, ולהתמקד בכתיבת הרומן שאני עובדת עליו בימים אלה.

בואי נחזור רגע לתחילת הדרך, או הדרכים, במקרה שלך.

כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה הייתי בת 23 והתלבטתי מאוד לאלו לימודים להירשם, בהתחלה ההתלבטות העיקרית שלי הייתה בין מתמטיקה, פיזיקה, ספרות והיסטוריה, אבל באיזה שהוא שלב עשיתי החלטה פרגמטית, ונרשמתי ללימודי הנדסת מכונות. מראש חשבתי ללמוד מתמטיקה, רק הכיוון השתנה, ממדעים לא שימושיים למדעים שימושיים. ידעתי שתחום הנדסת המכונות הוא תחום שאפשר להתפתח בו לכל מיני כיוונים: תחום התעופה, הרכב, תחום הדפוס, האנרגיה הירוקה, ועוד רבים. ידעתי שזה גם תחום שדורש חשיבה יצירתית וטבע שיש בו יסוד מאוד חזק של Doing, ואלו כמה מהסיבות שבגללן פניתי אליו.

סיימתי את הלימודים ב2009 ושנה לאחר מכן התחלתי את העבודה הראשונה שלי, בתחום המדפסות, זה היה תפקיד שכלל הרבה עבודת שטח, התקנה של מכונות דפוס אצל לקוחות של החברה בחו“ל. כבר מההתחלה נסעתי הרבה לחו“ל – וכל זמן שהייתי בארץ העבודה הייתה במפעל ההרכבה של החברה. אני זוכרת שביום הראשון, הריח של הדיו עשה לי כאב ראש נוראי, ובכלל, היה משהו מרתיע בסביבה של רצפת ההרכבה. אחרי תקופה של פחות משנה החלטתי שלא מתאים לי העניין הזה של נסיעות תכופות לחו“ל, ולחיות רק עשרים אחוז מהזמן בארץ לשמחתי נפתחה עבורי הזדמנות טובה יותר שאני מאוד שמחה שלקחתי, במיזם המכונית החשמלית.

מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן

ובתחום הכתיבה?

הפרסום הראשון שלי היה של שירים בכמה כתבי עת, ב“מרחב” ז“ל וגם “מעין” שיבדל לחיים ארוכים, באותה שנה (2013) גם התוודעתי לערבי השירה “ערס פואטיקה” שאצרה וערכה המשוררת עדי קיסר, שלחתי לה שירים שלי והיא הזמינה אותי להשתתף. פרסום השירים בכתב העת וההשתתפות באירועי שירה הגיעו אחרי לא מעט שנים שכתבתי וניסיתי לפרסם שירים והם לא התקבלו לשום מקום. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי שיר שלי בדפוס, זה היה רגע מהמם בשבילי. הרגע הזה גם פתח אפשרויות נוספות.

נמוך / גבוה

הגבוה והנמוך שלי אולי מתערבבים, העבודה השנייה שלי בתחום ההנדסה, במיזם המכונית החשמלית הייתה עבודה מאתגרת ומרתקת, עבדתי בכמה תפקידי פיתוח ואז, באמצע שנת 2013 החברה הכריזה על פשיטת רגל ופוטרו 99% מהעובדים, גם אני ביניהם. זה היה רגע חשוב מבחינתי, כי הייתי בשנים האלה מאוד מחויבת לעבודה, וורקוהולית אפשר לומר. בסופו של דבר הפרויקט שעבדתי עליו כמעט שנתיים, ושהייתי מעורבת בבנייתו, הלך לפח, פשוטו כמשמעו. (יש לזה אזכור בספר שלי – חברה). לעניין הזה של לעבוד כל כך קשה ובמחויבות כל כך גבוהה על משהו שנזרק לפח הייתה השפעה מאוד חזקה עליי, זה היה שיעור חשוב ומכריע, עד היום.

לסיכום

לעיתים יוצא לנו לפגוש, ככה במקרה, דמות שהמפגש עמה הותיר בנו רושם כביר, חיובי או שלילי, כזה הנטמע בזכרון כחוויה מכוננת. נשמע מוכר?

עודד וולקשטיין, המתרגם, העורך, המסאי ובין היתר גם העורך שלי. עודד היה הבנאדם הראשון שקרא את השירים שלי ומצא בהם דבר, ראה איך הם יכולים להיות ספר. השיחה הראשונה אתו הייתה מכוננת, גם היום, שש שנים אחרי, כל שיחה אתו היא משמעותית, ומשאירה אותי בתחושה של התעלות.

השבוע, ראה אור ספר הפרוזה הראשון שלו ,”הסבך”, העברית של עודד היא משהו בלתי רגיל, ממליצה מאוד.

תוכניות לעתיד

יש חלומות ותוכניות, גם כאן בארץ וגם במקומות אחרים, יש גם מחשבה להיפתח בכתיבה לכיוונים נוספים, התחלתי לכתוב מחזה לפני כמה שנים, אולי אחרי שאסיים את הרומן אנסה לחזור אליו. זה משהו שמעניין אותי להתעסק אתו, ואולי גם מדיומים אחרים. ואולי אולי גם לחזור אל השירה קצת.