כעורכת דין, עבדה במוקד סיוע לעובדים זרים, בתפקיד רכזת תחום סחר בבני אדם. “היינו מגיעים לכלא, מאתרים את הנשים ומעבירים למקלט מיוחד שהוקם עבורן”, מספרת עדי שנידור-וילינגר, האורחת ה-14 שלי בפרויקט “נשים בעבודה”, אבל בזמן שעבדה מול המקלט השיקומי הבינה, כי בסופו של יום היא רוצה לטפל בנשים הללו, לא לייצג אותן משפטית, ועברה לתחום הטיפולי, שם, בתפקידה כקרימינולוגית קלינית במרכז השיקום לנשים בזנות “סלעית” פגשה נשים לשעת טיפול שבועית. “מאד אהבתי את הקשר איתן” היא מוסיפה, “הייתה תחושה שבשעה הזאת הן יכולות לנוח, להיות אמיתיות, לספר דברים בידיעה שאף אחת בחדר לא תיבהל, להביא את החלקים הקשים, המוחבאים”.
היום, אחרי מעבר משפחתי מתל אביב לקיבוץ בצפון הארץ והפסקה של כמה שנים בהן בדקה מה קורה באזורים היותר שגרתיים בחיים, כולל ביקורים בסטודיו לקרמיקה, עיצוב פנים ובישול, היא בדרך לעבודה חדשה במסגרת מרכז “מיטיב” לחקר וליישום הפסיכולוגיה החיובית, מרכז שהוקם על ידי ד”ר טל בן שחר ועמיתים בבית הספר לפסיכולוגיה של הבינתחומי בהרצליה, אחרי שנים של מחקר וקורס מהמבוקשים ביותר באוניברסיטת הרווארד .”הרעיון הוא שהפסיכולוגיה המערבית מדברת בעיקר דרך מודל של חולי, איך להביא אנשים למצב תפקודי והענף של הפסיכולוגיה החיובית אומר שמצב ה”אפס” לא מספיק ואנחנו רוצים לחיות חיים מספקים, ממומשים ואפילו מלאים באושר. איך עושים את זה? גם אני עוד לומדת”.
איך נגדיר אותך?
עורכת דין וקרימינולוגית קלינית. עסקתי הרבה שנים באזורים האפלים, הקשים והכואבים של נפש ושלנו כחברה, כעורכת דין בארגון לזכויות אדם וב“סלעית“, מרכז שיקום לנשים בזנות ועכשיו אני מתעסקת בפסיכולוגיה חיובית ובמיניות בריאה.
כילדה, איך דמיינת את עצמך “כשתהיי גדולה”?
אני לא זוכרת שדמיינתי את עצמי גדולה כילדה, אבל אני כן זוכרת את עצמי כנערה, מייבבת באימה מהמחשבה על חיים בורגניים. רציתי לחיות אחרת, במלוא העוצמה.
איפה אני מוצאת אותך היום?
בסוג של הסבה שלישית או רביעית, תלוי איך סופרים. ממש לאחרונה התחלתי לעבוד במרכז “מיטיב“ לפסיכולוגיה חיובית. המרכז הוקם לפני 10 שנים על ידי ד”ר טל בן שחר, שלימד בהארוורד קורס על אושר שהפך מיד לקורס המבוקש ביותר אי פעם באוניברסיטה. הוא הביא את הרעיונות האלה לכאן ויחד עם פרופסור ענת שושני ואנשים נהדרים נוספים הם הקימו את המרכז שנמצא בתוך המחלקה לפסיכולוגיה, במרכז הבינתחומי בהרצליה.
במסגרת הפעילות אנחנו מעבירים סדנאות לצוותים חינוכיים בבתי ספר, כשהמטרה היא להעלות את הרווחה הנפשית, השמחה ותחושת הסיפוק אצל המורים והם בתורם אצל הילדים, שחוזרים הביתה למשפחות שלהם עם המסרים האלה, בתקווה לעתיד טוב יותר, פחות דיכאוני ופחות אלים.
כל מה שאנחנו מעבירים מגובה במחקרים שנעשו בעולם ובארץ וגם העבודה שלנו מלווה כל הזמן במחקר שבודק את ההשפעה של מה שאנחנו מעבירים. הרעיון הוא שהפסיכולוגיה המערבית מדברת בעיקר דרך מודל של חולי, איך להביא אנשים למצב תפקודי והענף של הפסיכולוגיה החיובית אומר שמצב ה”אפס” לא מספיק ואנחנו רוצים לחיות חיים מספקים, ממומשים ואפילו מלאים באושר. איך עושים את זה? גם אני עוד לומדת.
מה למדת בינתיים?
למשל, לכולנו יש מגבירי אושר בחיים, אנחנו פשוט לא קוראים להם ככה ואנחנו גם נוטים לזלזל בהם ולא להבין כמה הם משמעותיים לחיינו. למשל בשבילי שיחה טובה עם חברה, לשתות קפה, לרכב על אופניים, לקרוא ספר – אם אני מבינה שזה מכניס אושר לחיי אני באופן מודע אתן לזה מקום, לא אוותר על זה, אבין שכשזה חסר לי אני מושפעת מזה ולחילופין, כשארגיש ירודה אדע מה יכול להגביר לי את מצב הרוח. או הכרת הטוב, שזה נשמע כמו משהו שהוא לגמרי רוחני אבל נעשו על זה מחקרים שהראו שהקפדה על חיפוש דברים להודות עליהם מידי יום משפרת מאד את מצב הרוח ואיכות החיים שלנו. או למשל להרשות לעצמי להיות אנושית, לגעת בכאב שבתוכי כדי שגם לשמחה אמיתית יהיה מקום, להציב מטרות שקשורות לדברים שאני באמת באמת רוצה ולא משהו שנדמה לי שצריך וזה רק חלק קטן מהדברים שאנחנו מעבירים ושאני לומדת עכשיו בעצמי.
הרצאה של ד“ר טל בן שחר
בואי נחזור רגע להתחלה
אחרי השחרור ואחרי הטיול להודו של אחרי הצבא, כשישבתי עם עצמי ועם הפסיכולוגית המטורללת שהייתה לי וחשבתי מה אני רוצה ללמוד, היה לי ברור, כפי שידעתי מאז ומעולם, שאני רוצה לעזור לאנשים, אבל לא הייתי בטוחה איך והתלבטתי בין לימודי משפטים ולימודי פסיכולוגיה. הפסיכולוגית המליצה לי בשלב ההוא של חיי לעזור מבחוץ ולא מבפנים, לעזור בדרך יותר מהירה, כזו שרואים בה תוצאות ומרגישים את השינוי באופן שאפשר לכמת, אז בחרתי במשפטים. עשיתי התמחות פלילית ועבדתי כעו”ד בארגון זכויות אדם. הייתי מה שנקרא “מהטובים” והעבודה הייתה מאד משמעותית. זכיתי לסייע לנשים נפגעות סחר למטרות זנות ולנפגעי ונפגעות עבדות ועבודות כפיה. אבל בסופו של דבר, הרגשתי שאני לא יושבת על הכסא הנכון, שזה לא זה.
תוכלי לספר קצת על העבודה בצד של “הטובים”?
עבדתי כעו”ד במוקד סיוע לעובדים זרים, בתחילה כרכזת שטח בתחום הסחר בנשים למטרות זנות ובהמשך כרכזת תחום סחר בבני אדם לזנות, עבדות ועבודות כפיה. כשהתחלתי לעבוד בתחום זה היה בשלהי התקופה של הבאת נשים לישראל ממדינות חבר העמים דרך סיני לישראל, לתוך עולם הזנות. היינו מגיעים לכלא, מאתרים אותן ומעבירים למקלט מיוחד שהוקם עבורן. הדרך בהתחלה הייתה מלאת קשיים והלכה והתבהרה תוך עבודה מאומצת ביותר. העבודה שם הייתה מאד מספקת במובן הזה שזכיתי לסייע לנשים וגברים באופן פרטני ובמקביל להיטיב ברמת המקרו דרך עבודה בוועדות הכנסת לשינויי חקיקה והרצאות לאוכלוסיות שונות שמטרתן שינוי הלכי רוח
ומה הביא אותך לנקודה בה הרגשת שזה “הכסא הלא נכון”?
חשתי קושי גדול בהתמודדות מול הבורות, הדעות הקדומות, ערלות הלב והרגשתי שאני לוקחת הכל באופן יותר מידי אישי וזה לא מתאים לעו”ד. בנוסף, עבדתי מול המקלט לשיקום של הנשים ובסופו של יום, הרגשתי שאני רוצה לטפל בהן, לא לייצג אותן כעורכת הדין שלהן. בגיל שלושים, אחרי שסיימתי תואר שני במשפטים, כולל סימסטר בשיקגו, שם הכרתי את בן זוגי, הבנתי שמבחינתי מדובר בסוג של טקס פרידה ארוך מהעולם הזה. הרגשתי שגיל שלושים הוא ציון דרך והזמן לממש את המעבר מתחום המשפטים לתחום הטיפול. זה משהו שהסתובבתי סביבו עשר שנים אבל פחדתי לעשות את הבחירה. התחלתי ללמוד קרימינולוגיה קלינית, מקצוע טיפולי שמכוון לאוכלוסיות קצה כמו פגועי נפש, זנות, התמכרויות, נוער במצוקה. זה היה רגע של אושר והקלה, הנה אני בדרך למצוא את הדבר הנכון עבורי.
עשיתי את הפרקטיקום ב“סלעית“, מרכז שיקום לנשים בזנות ונשארתי לעבוד שם. הטיפול היה במסגרת מרכז יום לנשים, שמגיעות מהבית או מהמקלט ועוברות יום שבו יש להן טיפול פרטני, טיפול קבוצתי, סדנאות, לימודים ופעילויות חוויתיות. הקושי הגדול בשיקום של נשים שיוצאות מעולם הזנות הוא שלא מדובר בפרקטיקה, זה לא שברגע שהן מפסיקות לקבל כסף תמורת גוף הן יצאו מהזנות, זאת רק תחילת הדרך. בדרכ מדובר בנשים שנפגעו מינית ונוצלו מגיל מאד צעיר, הרבה פעמים על ידי אדם מוכר וקרוב אז המסר המעוות של קבלת יחס וחיבה דרך הגוף שלהן צרוב אצלן מאז שהן זוכרות את עצמן. שינוי של הדפוסים האלה ואמונה שיש בהן הרבה מעבר למה שגרמו להן לחשוב הוא ארוך ולפעמים נמשך חיים שלמים. כשהן מצליחות לצאת מתוך האפר הן מתחילות לזהור וזה מאד מרגש אבל גם מתסכל, כי כמעט אף אחד לא מחכה להן שם בחוץ וגם אם בכוחות–על הן יוצאות ממעגל הזנות והסמים, נשארת להן ההתמודדות היומיומית עם חברה שיפוטית ולא סובלנית.
טיפלתי גם במסגרת של הקליניקה של “סלעית” לנשים ששוקמו בעברן, חיות את חייהן ומגיעות לפגישה שבועית בת שעה. אלה נשים שאף אחד לא מכריח אותן להגיע, הן מגיעות כדי לדבר, אולי בפעם הראשונה, על העבר שלהן. הן היו נשים מאד מוחזקות ומרשימות שאנשים סביבן לא ידעו כלום על הרקע שלהן. מאד אהבתי את הקשר איתן, הייתה תחושה שבשעה הזאת הן יכולות לנוח, להיות אמיתיות, לספר דברים בידיעה שאף אחת בחדר לא תיבהל, להביא את החלקים הקשים, המוחבאים.
מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן
מתי הגיעה נקודת השינוי?
בגיל 37 וחצי עזבתי את תל אביב עם משפחתי לקיבוץ בצפון, אחרי שחייתי במרכז העיר כל חיי. כשעזבתי עשיתי עצירה. לפני כל עבודה או התמחות שעשיתי, אמרתי לעצמי, עכשיו די – אני זוכרת שאפילו תוך כדי הסטאז’ במשפטים הלכתי לבדוק לימודי חינוך פתוח ניסויי בירושלים – עכשיו את עושה דברים שקשורים לשמחה וליופי, וכל פעם נשאבתי בחזרה למקומות הקשים. המעבר הנוכחי טלטל את עולמי ופשוט עצרתי. בצפון חיכתה לי עבודה במרכז פסיכיאטרי, שעזבתי אחרי שלושה שבועות, והפעם החלטתי, תוך כדי שתילת פרחים בגינה, שהפעם אני לא אחמוק מכל הצדדים האחרים בחיים שמחכים שאחווה אותם. עיצבתי את הבית ושאבתי מזה הנאה גדולה ולרגע שקלתי הסבה לעיצוב פנים; התחברתי לסביבה וניסיתי לא לסבול מכל הטבע הזה נטול בתי הקפה; התחלתי ללמוד את שיטת היומנים הויזואליים, התחלתי ליצור, אחרי שלא נגעתי בצבע מגן חובה, התחלתי ללמוד בסטודיו לקרמיקה, עברתי שינוי קיצוני בכל הקשור לתפיסה שלי את עצמי כאדם יצירתי, מוכשר. התחלתי לבשל, לאט לאט זה גם נהיה טעים. פתאום היה לי מטבח שהוא לא כוך וזמן, וילדים שחוזרים הביתה בשתיים לאכול צהריים ולא מקבלים אוכל באשכול-גנים. עברתי תהליך של השלת הסממנים החיצוניים שהגדירו אותי, כי מי אני עכשיו? מה אני? עקרת בית? עושה צלחות? יומנים?
ומה גילית?
גיליתי שיש לי זכות קיום מבלי להצטדק. זכות קיום גם בלי טייטלים ובלי לעשות “עבודת קודש”. אחרי שלוש שנים הרגשתי שנבטו שורשים באדמה החדשה ומהמקום הזה החלטתי לצאת החוצה ולהמשיך ברצון לעשות שינוי ולעזור, אבל הפעם ממקום שונה. עשר שנים אחרי שעשיתי את השינוי ממשפטים לטיפול, אני שוב בתזוזה ושוב מרגישה את התחושה הטובה הזו, כשהמציאות החיצונית מתחברת לפנימית.
עברתי הכשרה בהעברת סדנאות לילדים, נוער והורים במיניות בריאה ובתחילת שנת הלימוד אתחיל להעביר סדנאות. במקביל כאמור, התחלתי לעבוד במרכז “מיטיב”.
נמוך
התקבלתי לעבודה הראשונה שהתראיינתי אליה כעורכת דין והייתי בעננים. לכבוד המשכורת הראשונה שלי כעורכת דין צעירה שכרתי דירה משלי בפעם הראשונה, קוביה של 20 מ”ר באבן גבירול בתל אביב, שדמי השכירות שלה חיסלו לי חצי מהמשכורת. בזמן החפיפה עם עורך הדין שהחלפתי, קראה לי המנכ”ל לשיחה ואמרה לי – טוב, ברור שזה לא הולך. התדהמה על פני הבהירה לה שלא, זה לא היה ברור לי. זה היה רגע של אימה, הרגשתי כמו עליסה כשהקלפים נופלים לה על הראש.בסוף, כמו עליסה גם אני התעוררתי מהחלום הרע.
גבוה
כמו שידעה לומר אותה פסיכולוגית לפני עשרים שנה, רגעי השיא שלי כעורכת דין הרבה יותר ברורים מרגעי השיא שלי כמטפלת, אבל בנקודת הזמן הזאת נקודת שיא מקצועית מבחינתי היא הכניסה לעבודה החדשה, שהמיונים אליה היו ארוכים ולא פשוטים והרגשתי שבחרו בי בגלל כל מי שאני ומה שאני ולא על סמך איזה תואר מסוים שצברתי או הצלחות מהעבר.
לסיכום
לעיתים יוצא לנו לפגוש, ככה במקרה, דמות שהמפגש עמה הותיר בנו רושם כביר, חיובי או שלילי, כזה הנטמע בזיכרון כחוויה מכוננת. נשמע מוכר?
זיכרון שלילי שנצרב בי הוא היחס שקיבלו נשים נסחרות מבעלי תפקידים במשרד הפנים ששברו את רוחי ואת ליבי, אז הבנתי שלא אוכל באמת לעבוד כעורכת דין בתחום הזה, לקחתי את זה יותר מידי אישית.
מהצד השני כל מורה אישה שהייתה לי ולקחתי ממנה משהו לחיים שלי, כל אישה שאני פוגשת שמממשת את עצמה, שחיה את מה שהיא מאמינה בו, שחיה את החיים בלי פחד, מהווה השראה עבורי.
תוכניות לעתיד?
אין לדעת לאן החיים ילכו ויקחו אותי בתוך העיסוקים החדשים שלי בפסיכולוגיה חיובית ומיניות בריאה, נתראה בעוד עשור ונראה לאן אני הולכת.
באופן כללי אני מתכוונת לשים לב שאני מביאה את עצמי במלואי בכל דבר שאני עושה, לא רק בעבודה, גם בזוגיות ומול הילדים, עם חברים ובקהילה.
מעוניינים לתמוך בפרויקט “נשים בעבודה”? לתמיכה חודשית בסכום קבוע או תמיכה חד-פעמית, בכל סכום שתחפצו. אנא צרו קשר במייל ilanitshamia@gmail.com
Ilanit Shamia 