היא עבדה כמעצבת גרפית בעיתון “הארץ“, ככתבת עיצוב בXnet וכאוצרת עצמאית, עשתה סטאז‘ באחד המוזיאונים המפורסמים של ברצלונה ממש אחרי שסיימה לימודי מאסטר בעיצוב וניהול תערוכות ועוד אחד בתרבות חזותית, וחלקה יחד עם שותפים נוספים סטודיו לעיצוב בר–קיימא, ולא, לא בהכרח בסדר הזה. רק אחרי שהתחילה, די במקרה, לעבוד כמתאמת תוכניות התרבות של המכון הפולני בתל אביב הבינה, שניהול תרבות הוא השדה שלה, שם היא יכולה לפעול ולהשפיע. “בראייה לאחור, אני רואה את ההתפתחות המקצועית שלי באופן לא לינארי. אולי להפך, התקדמתי לרוחב ולצדדים. כמו כתם דיו” אומרת יפעת זבירין, האורחת ה-12 בפרויקט “נשים בעבודה” ומי שמגדירה עצמה כ“שדכנית בעולם התרבות“, תיאור שהולם גם את תפקידה הנוכחי כרכזת תוכניות אמנותיות במחלקה לאמנויות של עיריית תל אביב. “הכוח שלי הוא בחיבורים בין אנשים, בין גופים, בין פרויקטים, בין רעיונות”. בתקופה האחרונה לקחה חלק במימוש של כמה פרויקטים עירוניים חדשים, ביניהם הקמת מרחב עבודה משותף למוזיקאים, “האב לכותבים, מרחב אמנות רב–תחומי וסדנאות ליוצרים, ואירוע של הופעות אקוסטיות אינטימיות בבתים של מוזיקאים עצמאיים. בעתיד היא שואפת להרחיב את הרדיוס של כתם הדיו ומקווה שהאדוות שלו יהיו גדולות יותר, יגיעו רחוק יותר וישפיעו לטובה על כמה שיותר אנשים.
איך נגדיר אותך?
התחום שבו אני עוסקת הוא ניהול תרבות, אבל אני מגדירה את עצמי כשדכנית. שדכנית בעולם התרבות. הכוח שלי הוא בחיבורים בין אנשים, בין גופים, בין פרויקטים, בין רעיונות. אני מוצאת את עצמי בשנים האחרונות, ובשני התפקידים המקצועיים האחרונים שלי, בעמדות מפתח שמאפשרות לפרויקטים לקרות, ולרעיונות חדשים להיוולד. יש שיקראו לזה נטוורקינג, אני לעומת זאת אוהבת מאוד את השימוש בביטוי הפואטי “לרקום סיטואציות” – אני עושה את זה בטבעיות ונהנית לחשוב שזה הכישרון שלי.
יצירת החיבורים הזו היא בעיני התשובה להפרדה, כל הפרדה. כי הדברים קיימים, אבל הם נוסקים רק כשנוצר החיבור, ורק כשנוצר החיבור הנכון. אנשים, ואמנים במיוחד, יכולים להיות מאוד אינדיבידואליסטים. ובכלל, אנחנו בתקופה שבה כוחות עצומים פועלים לפירוד, למצוא את השונה, לחפש מה מבדיל. ופה אני מנסה לעשות בדיוק את ההיפך, והניסיון מלמד שההצלחות הכי גדולות שלי היו כשמצאתי את המשותף.
בתפקידי הקודם כמתאמת תוכניות התרבות של המכון הפולני בתל אביב, במשך שבע שנים, שידכתי, יצרתי ואפשרתי מעל ל-100 שיתופי פעולה בינלאומיים: פרויקטים, אירועים, תערוכות, כנסים, וביקורים הדדיים. אבל למעשה ראיתי את עצמי כ”סוכנת כפולה”.
מה הכוונה ב”סוכנת כפולה”?
שלחתי לפולין אמנים ואוצרים ישראלים כדי שיכירו את סצנת האמנות העכשווית בפולין, יחזרו לארץ ופה אולי יתחילו בשיתופי פעולה עם אמנים ואוצרים מפולין. ומשם היו נוצרים חיבורים שהביאו לתערוכות ועבודות משותפות שהוצגו בישראל. אבל זה היה המובן מאליו. מה שלא היה מובן מאליו, ופה היתה תחושת הסיפוק הגדולה ביותר שלי, כשגיליתי, גם שנתיים לאחר שעזבתי את התפקיד, שפתאום בוורשה, בקרקוב, בלובלין או בפוזנן מציגים את אותם אמנים שאני לפני שנים שלחתי. זה הרי כבר יצא מהידיים שלי. אבל אני מרגישה שאני זאת שזרעתי את הזרעים. בלי הזרע שום דבר לא היה נובט. ברור שגם שום דבר לא היה נובט בלי השקיה, ודישון ואהבה מצד הרבה גורמים נוספים, שכמובן מגיע להם כל הקרדיט על כך, אבל בחירת הזרעים הזו – בזה כוחי.
כילדה, איך דמיינת את עצמך “כשתהיי גדולה”?
אין לי זיכרון של שום שלב בחיים שבו רציתי להיות משהו אחד ספציפי. הגדרות אף פעם לא היו העניין שלי, עד היום אגב. כשאני כן קצת “חופרת” בזיכרונות, הדבר שאני מגלה על עצמי הוא שתמיד הרגשתי שאני יכולה להיות מה שאני רוצה, כשהביטוי הפרקטי של זה הוא, שאני יכולה להיות גם וגם וגם. אני לא בהכרח צריכה לבחור. אני נזכרת שכשעשו לנו בכיתה ו’ מבחנים פסיכוטכניים, לבדוק מי יותר ריאלי ומי יותר הומאני (כך קראו לזה אז), התברר שאני בדיוק חצי חצי, לא יותר ריאלית ולא יותר הומאנית, אלא פיפטי פיפטי ושווה באותה מידה. והלכתי עם זה, עד היום. בתיכון למדתי גם קולנוע וגם חמש יחידות מתמטיקה ופיזיקה, מה שיכול אולי להסביר את המקום שלי היום כמנהלת בעולם האמנות – מצד אחד זה מצריך חשיבה שכלתנית ולוגית ומצד שני ראייה אמנותית ותפיסה אסוציאטיבית.
דוגמה טובה לכך היא שמיד לאחר הצבא, כשהתלבטתי מה ללמוד, נרשמתי במקביל גם ללימודי תואר ראשון במינהל עסקים, וגם בעיצוב גרפי במכון הטכנולוגי בחולון, אבל לא התקבלתי, ולמזלי, ועדת הקבלה בחולון החליטה שאני יותר מתאימה למגמה רב-תחומית של עיצוב ואמנות (שכבר לא קיימת היום) ומסתבר שהם צדקו – שם התחיל הרומן שלי עם הרב-תחומיות. בעוד שרוב חברי יצאו מהתואר הזה די מבולבלים לגבי הזהות המקצועית שלהם, או שבחרו נתיב אחד מאוד ברור, אני חגגתי את המולטי דיסציפלינריות הזו כעוד גושפנקא לכך שאני גם וגם, ויכולה עם השילוב, בניגוד להגדרות ולגבולות.
איפה אני מוצאת אותך היום?
היום אני בתפקיד רכזת תוכניות אמנותיות במחלקה לאמנויות של עיריית תל-אביב-יפו. ואני באמת מרגישה “בתפקיד” – היקף הפעילות וההשפעה של אגף התרבות בכלל, והמחלקה לאמנויות בפרט, הוא עצום. רק המחלקה שלי תומכת ביותר מ-100 גופי תרבות בעיר, תמיכה שוטפת בעשרות מיליוני שקלים בכל שנה. לא כולל עוד עשרות פרויקטים ואירועים אד-הוק של כל תחומי האמנויות, החל מקבוצות חובבים ועד עולם האמנות המקצועי. זה תפקיד שמצריך (שוב) שילוב של היכרות רחבה עם המון אנשים, רעיונות ויצירה עכשווית, יחד עם הרבה עבודת ניהול וחשיבה אסטרטגית ארוכת טווח. למעשה זה תפקיד שלא היה קיים בעבר, כך שיש עוד “עולמות” לגלות בו, ועלי מוטל לחושפם.
המשמעות מבחינתי היא שזו סוג של שליחות, לא במובן ההרואי של המילה, אלא במובן של האחריות, אחריות על שימוש נכון בכספי ציבור, על מתן שירות משמעותי לקהילות השונות בעיר, על פניות ומציאת פתרונות יצירתיים לבעיות אמיתיות שעולות מהשטח, ועל “האיפשור” הזה שדיברנו עליו קודם.
תוכלי לספר איך זה בא לידי ביטוי בפועל?
בשנה האחרונה אני שותפה להקמתם של שלושה “בתים” עבור יוצרים עצמאיים מתחומים שונים בעיר: “מיוזיק ספוט” – מרחב עבודה משותף למוזיקאים, “בלוק כתיבה” – “האב” לכותבים מכל הז’אנרים האמנותיים ו”סטודיו בנק” – מרכז אמנות רב-תחומי וסדנאות ליוצרים. שלושת הבתים האלו מאפשרים גם מקום פיזי לעבוד בו (בחינם או במחירים מסובסדים) וגם מסגרת תוכן להתפתחות מקצועית.
על פניו זה נשמע מתבקש וקל, רק עניין של החלטה, אבל לא כך – מדובר מבחינתי בהישג גדול כיוון שהקמה של פרויקט כזה מחייבת שיתוף פעולה עצום ולא מובן מאליו בתוך העירייה, של גופים שבדרך כלל לא עובדים אחד עם השני, של בניית מודלים כלכליים חדשים, של חוזים ייעודיים לא שגרתיים. המערכת לרוב מתנגדת לשינויים ולכן תחושת הסיפוק הגדולה היא כשמביאים את כולם לעבוד יחד, כדי לשרת את האמנות, ולשרת את המטרה של קידום האמנים והאמנות בעיר.
בייבי נוסף שלנו שנולד מתוך ה”מיוזיק ספוט” הוא פסטיבל “ספוט בסלון” – שלושה ימים של הופעות אקוסטיות אינטימיות בבתים של המוזיקאים עצמם, שזכו להצלחה רבה, ואנחנו כבר מתכננים את הספוט הבא.
מה השתנה בדרך והאם היה שלב בו סימנת לעצמך מטרה לחתור אליה?
בראייה לאחור, אני רואה את ההתפתחות המקצועית שלי באופן לא לינארי. אולי להפך, התקדמתי לרוחב ולצדדים. כמו כתם דיו, להבדיל מקו ישר. מצד אחד לא עשיתי מהלכים ייעודיים כדי להגיע לאן שאני היום, ומצד שני גם לא הגעתי לכאן במקרה, הרבה דברים השתנו בדרך, אבל בעיקר אני חושבת שזו אני שהשתניתי, או יותר נכון התפיסה שלי את העולם ואת המקום שלי בו השתנתה כל פרק זמן.
מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן
בואי נחזור רגע להתחלה.
בתואר הראשון, במקביל ללימודי עיצוב ואמנות ובמשך כחמש שנים עבדתי כגרפיקאית בעיתון הארץ. ב-2004 הרגשתי צורך עז “להתפתח” ועזבתי את “הארץ”, ואת הארץ, ונסעתי לברצלונה במטרה לעשות אמנות – ואכן היה לי שם סטודיו והצגתי בתערוכות, אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא אמנית טוטאלית, ותוך כדי לימודי ההמשך למאסטר בעיצוב וניהול תערוכות, ומיד לאחריו למאסטר שני בתרבות חזותית, גיליתי שהיכולות שלי באות לידי ביטוי טוב יותר דווקא באוצרות.
נמוך
לאחר הלימודים עשיתי סטאז’ באחד המוזיאונים המפורסמים של ברצלונה (Fundació Antoni Tàpies), והובטחה לי משרה בתום שנת ההתמחות. כבר עמדתי לקבל את התפקיד, כשהסתבר לי שתנאי לקבלתי הוא ידיעת השפה הקטלאנית (מסתבר שעובדי מוזיאון נחשבים כעובדי ציבור וע”פ חוק מחויבים לדעת את השפה על בוריה). זו היתה בהחלט נקודת שפל וייאוש. אחרי חמש שנים בברצלונה חזרתי לארץ ובשנה הראשונה לשובי עבדתי גם כשותפה בסטודיו מסילה לעיצוב בר קיימא, גם כאוצרת עצמאית וגם ככתבת עיצוב ב-Xnet. רק אחרי שהתחלתי (די במקרה) לעבוד במכון הפולני הבנתי בעצם, שניהול תרבות זה השדה בו אני יכולה לפעול יותר, להשפיע יותר, ושזה מה שאני רוצה לעשות ”כשאהיה גדולה” יותר – ועזבתי את כל שאר העבודות.
גבוה
היו הרבה רגעי שיא, בתחום שלי כמעט כל פרויקט או אירוע שיוצא לאוויר העולם הוא כזה, אבל זכורה לי חוויה אחת, שונה מאחרות. לפני כחמש שנים, בתהליך שהייתי שותפה לו, חלק מהשגרירויות האירופאיות בארץ הקימו שלוחה של EUNIC (יוניק) בישראל. יוניק הוא גוף התומך ביוזמות של פרויקטים בינלאומיים בתחום התרבות בתמיכת האיחוד האירופי. ב-2016 נבחרתי מטעמם לטוס לסמינר שהתקיים בספרד, ולקחת חלק פעיל בבניית האסטרטגיה החדשה של EUNIC GLOBAL ותוכנית העבודה התפעולית הבינלאומית שלהם – זה היה מפגש חשיבה אינטנסיבי של נציגים מכל העולם, שבמשך שלושה ימים הסתגרו בכפר קטן סמוך למדריד חשבו, דנו, התווכחו, וניסחו מודלים של עבודה משותפת בין השלוחות השונות של יוניק בעולם. גם אם היום בדיעבד לא יצא מהכנס הזה משהו כביר ומשנה עולמות, עדיין מבחינתי זכיתי להכיר, לעבוד ולבלות עם אשה מדהימה מרמאללה, עם מנהלת מכון תרבות מירדן, ועם סוכני תרבות שונים שלמדתי מהם ומהפרויקטים שלהם לא מעט, ועם חלקם אני בקשר עד היום.
לסיכום
לעיתים יוצא לנו לפגוש, ככה במקרה, דמות שהמפגש עמה הותיר בנו רושם כביר, חיובי או שלילי, כזה הנטמע בזכרון כחוויה מכוננת. נשמע מוכר?
האמת היא שכמעט כל יום אני פוגשת אנשים שמשאירים עלי רושם. קשה לי לבחור אחד. במסגרת עבודתי במכון הפולני אירגנתי ביקור מקצועי בארץ לאוצרת הפולניה אנדה רוטנברג, שהיא אחת האוצרות הידועות והמוערכות בעולם, מקצוענית, בלתי מתפשרת, בעלת זריזות מחשבתית וראייה רחבה, חדה ומקורית (על אף גילה המתקדם). לא הכרתי אותה קודם לביקור ורק שמעתי וקראתי עליה. לא ידעתי למה לצפות רק ידעתי שזה הולך להיות מאתגר. ואכן היה מאתגר – האשה קשוחה, צינית, לא צפויה, לא ניתנת לעצירה, יודעת בדיוק מה היא רוצה, מה נכון, ומה להגיד מתי. זכיתי לבלות איתה במשך עשרה ימים אינטנסיבים של ביקורי תערוכות וסטודיו, פגישות עם אמנים ואוצרים, הרצאות וארוחות ערב, ובסופן התאהבתי. מאז ועד היום אנחנו בקשר חברי טוב, כשאני מגיעה לוורשה – אנחנו תמיד נפגשות לקפה או לארוחת ערב עם חבריה, האמנים החשובים ביותר בסצנה. וכל פגישה איתה היא תמיד קצת כמו בפעם הראשונה – פחד מהול בהערצה, שמיד מתרכך והופך לחוויה מלמדת ומעשירה. בעקבות המפגש איתה התחדד לי מצד אחד מה החשיבות של הפעילות שלנו במכון הפולני, על שדה האמנות המקומי, ומצד שני ברמה האישית, איך להיות טוטאלית במה שאת עושה בלי לאבד את עצמך.
תוכניות לעתיד.
אני שואפת להרחיב את הרדיוס של כתם הדיו הזה, כל הזמן, ומקווה שהאדוות שלו יהיו גדולות יותר, יגיעו רחוק יותר וישפיעו לטובה על כמה שיותר אנשים. כמו תמיד בעבר, גם היום אין לי חלום אחד ספציפי או שאיפה מאוד ברורה לאיזה תפקיד עתידי. יחד עם זאת, אני כן יודעת שעולם התרבות הוא הבית שלי ואני נשארת בו באהבה.
בונוס:
מיוזיק ספוט – מרחב עבודה משותף למוזיקאים – יהודה הלוי 49, תל אביב.
בלוק כתיבה – האב לכותבים מכל הז’אנרים האמנותיים – סלמה 60, תל אביב
וסטודיו בנק – מרכז אמנות רב תחומי וסדנאות ליוצרים – בבן יהודה 71, תל אביב.
אירוע “ספוט בסלון” הקרוב, מתוכנן לחודש דצמבר 2019.
מעוניינים לתמוך בפרויקט “נשים בעבודה”? לתמיכה חודשית בסכום קבוע או תמיכה חד-פעמית, בכל סכום שתחפצו. אנא צרו קשר במייל ilanitshamia@gmail.com
Ilanit Shamia 