Women At Work #11 – Naama Toren

Women At Work #11 - Naama Toren

“אני בנאדם כותב עם סבלנות של דג מחוץ למים” מעידה על עצמה נעמה תורן”, מעל 350 מילה אני מתחילה לפרפר”. תורן, האורחת ה-11 בפרויקט “נשים בעבודה”, מתרגמת ספרים ועורכת את מגזין הילדים של הנשיונל ג’אוגרפיק, “קידס”, נכנסה לתפקיד החדש לפני שש שנים ואחרי שנים ארוכות בהן עבדה כעורכת פרילאנס בטלוויזיה. לתרגום ספרים הגיעה אחרי פרידה, כשהיתה צריכה לתת לראש מפלט ממחשבות, לתוכנית הראשונה שערכה בטלוויזיה לפני עשרים שנה – התוכנית היומית של מרב מיכאלי בערוץ הראשון – “קפצה ראש” בלי ניסיון (“למדתי המון ממרב ומהעורכת המדהימה שלה גרניט נוחם אליעז”)  ואילו למגזין הילדים הגיעה, אחרי שהבינה כי בכל יום שהיא ממשיכה לעבוד בטלוויזיה, היא עובדת יותר, מרוויחה פחות, עורכת תוכניות בהן היא לא רוצה לצפות ומשרתת את העורכים האמיתיים של התוכנית, המפרסמים. “אני מסמנת מטרות תוך שיוט אקראי כמעט באבוב, לפעמים נתקלת בקיר מעושב למשך זמן ארוך, עד שאני נחלצת ממנו בעזרת משוט שלי או של מישהו אחר”.

היום, כעורכת המגזין, היא כבר מבדילה בקלות בין ברדלס לצ’יטה, מזהה ואוהבת קפיברות, פוקות, קיפופים ושנבובים, מועדת פה ושם ומכנה מדי פעם דובי קוטב “דובים לבנים”, אבל בעיקר, יודעת איזה מגזין היא רוצה להציע לילדים, מגזין המפרסם כתבות על כדורגל בנות, על ילדים בתחומי אמנות שונים, על מתנדבות ב”כנפיים של קרמבו” וילדים שלומדים עיתונות, ואולי בהשראת האמא שתמכה והביעה אמון תמיד או הדודה כריסטינה “ממנה ינקתי פמיניזם”, היא מקפידה לשלב כתבות רבות על נשים במדע, בתרבות ובהיסטוריה “כי בתקופה שבה הדרת נשים הופכת לנורמה, זה נראה לי אקוטי להציב נשים בשורה הראשונה”.

איך נגדיר אותך?

הייתי רוצה שיגדירו אותי כסמל השלווה, כאשת עסקים ממולחת, כמתמטיקאית נערצת או אלפות העולם בשנצ למרחקים ארוכים, כשיאנית ישראל בקללות בדקה, כפעילה חברתית לוחמת, כגוליאן מור הישראלית. תני לחשוב על זה עוד קצת.

אבל אם את שואלת מה אני עושה למחייתי, אני יכולה להגיד שאני עורכת, מתרגמת ומחזאית (כושלת).

כילדה, איך דמיינת את עצמך כשתהיי גדולה“?

תמיד בער לי נורא להיות גדולה, להתחיל את החיים“, כי כל הזמן הרגשתי בהמתנה למשהו. ממש מילאתי טבלאות יאוש וחיכיתי שהזמן יעבור, ולמרבה היאוש באמת גדלתי, וגיליתי את האמת הלא מפתיעה, שהחיים הם מה שקורה כשאת ממלאת טבלאות יאוש וחולמת לגדול. אני כמובן ממשיכה לגדול, עכשיו זה נקרא להזדקן, ומקווה שגם להתבגר. בחטיבת הביניים, תקופת אימים, חשבתי שאם אכתוב את היוםיום שלי בראש, כמו בספרים שקראתי, הוא יהיה פחות מייאש. הלימודים לא יהיו איומים, הבנים יהיו יפים ולא מצחינים ואחד מהם אפילו ימצא חן בעיניי, או שאולי סוף סוף אחד החברים של אח שלי, שהייתי מתאהבת בהם לפי תור, שבוע שבוע, יסתכל עליי. חלמתי על הרפתקאות מרתקות, שלא ילכו כל יום מכות בחצר בית הספר, ולא אשתעמם. לצערי, הנרטיב שהיה לי בראש הוכנע על ידי מציאות משמימה במקרה הטוב ואיומה במקרה הרע. רק שביתה של ארגון המורים במשך חודש הצילה את התקופה הזו. בתיכון הלכתי לתלמה ילין כי ידעתי שאם לא אלמד שם, אעדיף ללמוד להיות מזכירה בפיטמן מאשר ללכת לתיכון רגיל.

אני לא זוכרת אם רציתי להיות משהו מסויים, רק ידעתי שאהיה בסדר. קיבלתי הרבה תמיכה ואמון מאמא שלי. גם כלכלית. לא יודעת איך הייתי מסתדרת בלעדיה. אבל היא חשבה, עדיין חושבת, עד היום, שאני הדבר הכי טוב שהאנושות הגרילה, ואני זוכרת ויכוחים איתה, מול מגזין פתוח, כשהיא טוענת שאני הכי יפה בעולם, אובייקטיבית, ואני מצביעה צילום של סינדי קרופורד, בת גילי, ומוכיחה לה, קבל כרום וצבע, שהיא יפה ומוצלחת יותר, אובייקטיבית.

רציתי להיות ארכיאולוגית, ושחקנית, ובילבי וסינדרלה, אינדיאנית והיפית. רציתי קול יפה ולדעת לשרוק (עד היום אני לא יודעת). רציתי להיות עצמאית כלכלית, לא רציתי להתחתן. מגיל קטן ידעתי שלא אתחתן ברבנות. נראה לי שנולדתי עם הבנה מובנית בצורך להפריד דת ומדינה (ככה זה שכאת גדלה עם אמא גרושה במדינת היהודים). חלמתי לנסוע ולראות את העולם. עדיין חולמת.

בילבי, חלום ילדות

איפה אני מוצאת אותך היום?

פה. לא רחוק מכיכר רבין. עם שתי הבנות שלי, אהובותיי, עלמה ונגה. אף פעם לא דמיינתי את עצמי אימא, אבל מאז שהפכתי לאימא שלהן, אני לא מדמיינת את עצמי לא אימא שלהן. לפני כמה שנים חזרתי לגור לבית שבו גדלתי, וזה דבר מאוד מוזר. מבפנים הוא אינו דומה לדירה שבה גדלתי, אבל כשאני יוצאת אל המרפסת הקטנה, זה אותו סיגלון שאני רואה, שלאורכו החתולות שלנו היו יורדות למטה ונעלמות בחצר. ולפעמים עולות. ולפעמים נתקעות בין הענפים. הילדות שלי מתהלכות ברחובות שבהן גדלתי והלכתי. מוזר בעיניי עדיין. כמי שחלמה לנסוע ועדיין חולמת להזדקן מול הים ביוון, אני חושבת שיש כאן לקח כלשהו, כשאני פותחת את חלון העץ שפתחתי בילדותי ומקשיבה לקולות מהרחוב. מה הלקח? תזיזי את התחת שלך, את לא עץ, אני משערת.

בענייני עבודה, אני עורכת את מגזין הילדים של נשיונל גיאוגרפיק, “קידס“. הגעתי לשם לפני שש שנים, אחרי שנים ארוכות כעורכת פרילאנס בטלוויזיה, שבמהלכן הלכתי והרווחתי פחות ועשיתי יותר, והבנתי שאני לא מעוניינת לערוך תוכניות מהסוג שאני לא צופה בו, שזה כמעט כל מה שמשודר בערוץ מסחרי. חברה שלי שערכה לפניי את המגזין ועזבה להוצאת ספרים, צלצלה ושאלה אם אני מעוניינת לערוך מגזין ילדים חדש. נראה לי מוזר לחזור לפרינט, אבל גם סקרן אותי, והרעיון לחזור לקבל משכורת קסם לי. המדינה לא סופרת פרילאנסים, זו כמעט התאבדות כלכלית להפוך לעוסק מורשה.

נפגשתי עם העורכת הראשית, דפנה רז, בבניין הישן של מעריב, והוקסמתי. אחר כך היא אמרה שהיא אהבה את ההתלהבות שלי. אני לא באה מהעולם הזה, של נשיונל גיאוגרפיק, לא כבשתי את העולם ברגליי, אפילו לא חלק קטן ממנו, ואומנם אני מאוד אוהבת חיות, אבל מאז שאני שם למדתי להכיר אהבות חדשות כמו קפיברות, פוקות, קיפופים ושנבובים, ולהבדיל בין פומה לברדלס (ולא לקרוא לברדלס ציטה). עד היום אני אומרת בטעות דובי קוטב במקום דובים לבנים, שזו טעות איומה בנשיונל!

אבל עריכה היא עריכה, ותוכן הוא תוכן והיה לי ברור איזה מגזין אני רוצה להציע לילדים, ואיך לפנות אליהם. הבנות שלי היו קטנות יותר ורציתי עיתון שידבר לקוראים כמו שאני מדברת איתן. אני לא יודעת אם זה בגובה העיניים“, כמו שנהוג לומר, אבל בהחלט באופן לא מתיילד ולא מתנשא. ומכיוון שהכוכבים כאן הם בעלי חיים, תרבויות שונות, החלל, מקומות רחוקים, גיבורי תרבות מקומיים והיסטוריים – ולא סלבס וולוגרים (בתחום הזה אין לי מה להציע לילדים, יכולה רק ללמוד מהם, אבל זה לא מעניין אותי) זה אתגר אותי. רוב החומר מתורגם ממגזין “קידס” האמריקאי, אבל בכתבות והמדורים המקומיים חשוב לי לעסוק בדברים שבעיניי מהותיים: כך למשל פרסמנו כתבה על כדורגל בנות לא מזמן, לפני מונדיאל הנשים הנוכחי שסוף סוף הצליח להגיע גם לכותרות הראשיות, על בני נוער מתנדבים במכבי אש, על ילדים בתחומי אמנות שונים, על מתנדבות בכנפיים של קרמבו, על ילדים שלומדים עתונות. יש המון כתבות על נשים במדע, בתרבות ובהיסטוריה, אני מודה, כי בתקופה שבה הדרת נשים הופכת לנורמה והפרדה בין נשים וגברים מחלחלת גם לאקדמיה, זה נראה לי אקוטי להציב נשים בשורה הראשונה. פיתחתי שם קומיקס יחד עם המאיירת הילה נועם, ובקרוב נפרסם גם מקומיקס הציפורים המופתי של המאיירת נועה כץ.

במקביל אני מתרגמת ספרים (קרא לי בשמך, יצא לאחרונה בכינרת זמורה דביר).

התחלתי לעסוק בתרגום אחרי פרידה, כשהייתי צריכה לתת לראש מפלט ממחשבות. היה לי מזל, כי לא היה לי ניסיון קודם, ותמיד מחפשים ניסיון קודם, כך שזה מעגל קסמים. אבל יעל ינאי, העורכת הראשונה שפניתי אליה, היתה מדהימה ואמרה שתמיד יש פעם ראשונה ונתנה לי לערוך מבחן תרגום. מאז אני מתרגמת ברצף, ספר אחרי ספר, והראש לא מפסיק לרוץ, אבל זה בהחלט נותן מרגוע. זה מחייב אותי לברור מילים, ממש, להקשיב להן, להתלבט ביניהן, לבחור, לעבור משפה לשפה. מאוד עוזר נגד מחשבות טורדניות.

והיתה גם הצגה. לפני שלוש שנים כתבתי והעליתי קומדיה עצמאית כושלת בתיאטרון (“רוצי איילהקראו לזה, על יום בחייה של אישה שמזכירה אותי והיא עלתה כמה פעמים בצוותא) עם מי שהיה אז בן זוגי. היה לנו קאסט פסיכי של ששה שחקנים מוכשרים ובמאי נהדר, שלא ברור איך הצלחנו לגרור להרפתקה הזו.

“רוצי איילה” קומדיה עצמאית כושלת בתיאטרון

מה השתנה בדרך והאם היה שלב בו סימנת לעצמך מטרה לחתור אליה?

אם הייתי מסמנת מטרה זה היה נחמד, אבל אז זו כנראה לא הייתי אני. אולי גוליאן מור. אני מסמנת מטרות תוך כדי שיוט אקראי כמעט באבוב, לפעמים נתקלת בקיר מעושב למשך זמן ארוך, עד שאני נחלצת ממנו בעזרת משוט שלי או של מישהו אחר.

כך לדעתי הגעתי לתוכנית הראשונה שערכתי, בערוץ 1 זל, לפני יותר מעשרים שנה. זו היתה תוכנית יומית של מרב מיכאלי, אישה שאני אוהבת מאוד עד היום. לא זוכרת איך הגיעה הפניה, אבל קפצתי ראש, ללא ניסיון, ולמדתי ממנה ומהמפיקה המדהימה שלה, גרניט נוחם אליעז, המון. כך גם קרה בתוכנית האולפן הראשונה שיצרתי עם אביגיל אריאלי, חברה שלי מהתיכון שהיתה המנחה. הבכורה שלי היתה קטנטנה וגם לאבי ניר נולדה הבת הבכורה, ו”קשת” היתה עוד מקום קטן יחסית, והוא הציע לי לערוך תוכנית בנושא הורות, פשוט כי זה עניין אותו אז. התקציב היה יחסית אדיר לתוכנית אולפן כזו, והיא היתה גם ארוכה באופן שלא מקובל בטלוויזיה מסחרית. קראנו לה לשבת לקום“, כי זו היתה החוויה שלי כאמא צעירה, תיזוז אינסופי. ופשוט הזמנו אנשים מעניינים, שילבנו מערכונים, ואביגיל היתה שוקעת לשיחות ארוכות ומרתקות עם האורחים שלה, ושתינו למדו מהם המון. לא היה תוכן שיווקי, היה שם משהו שבדיעבד הבנו, יכול היה לקרות רק בתקופה ההיא.

במקביל כתבתי תמיד, טורים אישיים, כתבות, ביקורות, אני לא זוכרת מתי לא כתבתי. אולי רק כשיש לי חום. אבל אני בנאדם כותב עם סבלנות של דג מחוץ למים. מעל 350 מילה מתחילה לפרפר. איך כתבתי קומדיה לתיאטרון אין לי מושג (ברור שיש לי, לא כתבתי לבד). אני עורכת שצריכה עורכ/ת ומפיק/ה לחיי. לא יודעת איך הצלחתי עם הקשב והריכוז שלי לסיים תואר שני בחקר תרבות הילד והנוער (ראשון זה לא בעיה כשאת בת עשרים ומשהו, בלי ילדים וקריירה בעיתונותזו היתה קריירה אז). אני עדיין מחכה שאושיב את עצמי, אפנה לי זמן מעצמי, אגיש לי קפה, ואגיד לי, עכשיו רק תכתבי. זה קרה לי בסדנת כתיבה של אורנה קזין. ועדיין לא מצאתי זמן לשבת להשלים את מה שהתחלתי שם ומגרד לי לסיים. אני תמיד מאפשרת לחיים לנהל לי את הלוז ואומרת לעצמי, עכשיו אני עסוקה בגידול ילדות, עכשיו אני עסוקה בלשרוד, עכשיו הקיו לביקורת עצמית, עכשיו אני מבזבזת זמן ויצירתיות בפוסטים בפייסבוק.

מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן

בואי נחזר רגע לנקודת ההתחלה.

ההתחלה היתה לא מתוכננת, כמעט אורגנית. זו היתה תקופה שבה היה לגיטימי ללמוד מה שמעניין אותך (קולנוע ופילוסופיה, במקרה שלי) ולהתפרנס ממה שאת יודעת לעשות (כתיבה), הטלוויזיה המסחרית היתה בראשיתה, ואנחנו, בוגרי החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, השתחלנו לשם, כי זה היה מקום חדש ומסקרן, שמשווע לדם חדש. הכתיבה העיתונאית והאישית התחילה בצבא (בביטאון חיל הים) והפכה מיד לפרנסה, בתקופה שהיה נהוג לגמור מצמד המילים ניוגורנליזם.

אבא שלי איש תיאטרון ואמא שלי היתה עיתונאית אז, עורכת ב-“7 ימים” (היה לה שכל לעשות הסבה בגיל 50 לפסיכולוגיה). בתלמה ילין למדתי תיאטרון ובצבא כאמור התחלתי לעסוק בכתיבה עיתונאית ועריכה. את לימודי התיאטרון בתלמה ילין גמרתי בידיעה שאני לא רוצה להיות שחקנית כי הצורך באישור של אחרים נראה לי מייאש וממכר, וכי זה מקצוע מחורבן. אחי דן כיכב בגיל 20 בבחינת בגרות והמעריצות היו מחכות לו ליד הדירה שבה הוא גר, וההיסטריה היתה מבהילה בעיניי, וזה עוד היה בעידן הקרח הטרום אינטרנטי והסמראטפוני. בחרתי בעיתונות ולרגע היה נדמה שזה רעיון ממש מוצלח. אני עדיין משתאה מקוצר הראיה שהוביל אותי ורבים מחברי וחברותי אל המקצוע הנכחד הזה בביטחון אין קץ, ולקפיצת ראש המונית אל התהום. אבל עברית היא הלחם שלי, היא בד.נ.א, היא משחקי ההיגיון שלי, היא שעשוע ועניין, היא מה שאני יודעת ואוהבת ושונאת. כי היא מקרקעת אותי לכאן (תירוצים שאני עדיין אומרת לעצמי).

נמוך

כשהתחלתי לכתוב בגיל 18 במקומון העירבתא ראיינתי למגזין התרבות ונורא נהניתי. עשיתי את מה שאני אוהבת וחשבתי שככה החיים צריכים להיות. העורכת אמרה לי אז שלא אהיה עיתונאית כי אני לא מוכנה לתמרן את המרואיינים שלי כשצריך ולהפעיל מניפולציות וכי אני קצת מתאהבת בהם. היא צדקה (בחלק השני) ולא צדקה (בחלק הראשון). ואחר כך גם שינתה את דעתה.

הכתבה הראשונה לי בהעירהיתה על שדיים. זה לאו דווקא נמוך, סתם משהו שאני מנסה לאתר, ועדיין לא מצאתי. מה יש לבחורה בת עשרים וקצת לכתוב על ציצים? מי זאת בכלל, הילדה ההיא?

בגיל 26 נתנו לי לכתוב בהעירביקורות סרטים. אני חושבת שהייתי יהירה וסתומה כשלקחתי את זה על עצמי.

כשערכתי בקשת תוכנית שיפוץ בתים איבדתי יום אחד את העשתונות, כשגיליתי שהעורכים האמיתיים הם המפרסמים ולא אני. צרחתי כמו פסיכית בטלפון על האחראי עלי. מאוד נאיבי מצידי היה לחשוב שזה צריך להתנהל אחרת. מאוד בוגר לצרוח על הבוס. כל כך שמחה שלא עובדת בטלוויזיה מסחרית יותר.

גבוה

אני עוד בדרך. (למרות שהופעת אורח בתור סופגניה בתוכנית חנוכה של ערוץ הילדים אי שם בשנות התשעים היתה סוג של שיא, שלא הרבה מאלה שלקחו בו חלק התגברו עליו).

תפנית בעלילה

עכשיו הקטע שאני הופכת לגוליאן מור הישראלית?

לסיכום

לעיתים יוצא לנו לפגושככה במקרהדמות שהמפגש עמה הותיר בנו רושם כבירחיובי או שליליכזה הנטמע בזיכרון כחוויה מכוננתנשמע מוכר?

אחת הנשים המשפיעות בחיי היא הדודה שלי, כריסטינה, אוסטרלית שהגיעה ללונדון בגיל 20 ופגשה את הדוד שלי עמיקם, אמן שעזב את ישראל וחי ופועל שם עד היום. שניהם היו היפּים בלונדון בתקופה שהיה הכי שווה להיות היפי בלונדון. גם אחרי הפרידה שלהם הייתי תמיד קשורה אליה, לקחתי תמיד את הצד שלה, ממנה ינקתי פמיניזם, דרכה פגשתי את העולם המרתק של זאנר הבלש האנגלי, יותר נכון הבלשית. ממנה למדתי להתבטא גם כשאני חוששת לגמגם או לטעות, וגם לבשל ריזוטו. היא פרופסור לאנתרופולוגיה, שבילתה שנים ארוכות בפיגי, לפעמים עם הבן שלהם ולפעמים בלעדיו, כשהיה נשאר עם אבא שלו. מהסתכלות מהצד בזוגיות שלהם למדתי הרבה על נישואים, זוגיות, כנות, אמון ומונוגמיות. ועל הקשקוש שנקרא יחסים פתוחים. אני מונוגמית סדרתית, אגב. בביקור האחרון שלי אצלה היא אמרה, “בואי ניסע לפורטוגל יחד, כי אני כבר גדולה ואי אפשר לדעת מתי ייצא לנו…” ואז קלטתי שהיא בת יותר משבעים, למרות שבעיניי היא עדיין ההיפית הבלונדינית עם שיער המקלות.

תוכניות לעתיד?

לשבת לכתוב יותר מ-350 מילה ברצף, בלי שיפוט, בלי קצרים בקשב ובריכוז. וקוביות בבטן, אם את כבר שואלת, יש מצב שאת יכולה לסדר לי?

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.