ביקור מזדמן בפסטיבל “דוקאביב” הראשון הוביל את תמר טל, האורחת העשירית שלי בפרויקט “נשים בעבודה”, לזנוח את צילום הסטילס, עיסוק שליווה אותה מהילדות דרך הצבא ועד ללימודים ב”קמרה אובסקורה”, לטובת הקולנוע התעודי. את המפגש עם הקולנוע התיעודי היא מגדירה כהתאהבות, חוויה משנה חיים וגילוי של שפה חדשה.
הסרט הראשון שיצרה, “הצלמניה”, נולד מתוך מפגש כמעט מקרי, שהתפתח לחברות עמוקה עם מרים ויסנשטיין, אלמנתו של הצלם רודי ויסנשטיין ונכדם בן פטר, המפעיל את “הצלמניה” במתכונתה העדכנית. על אף ההצלחה לה זכה הסרט, כולל סיבוב הקרנות חובק עולם, רק בתקופה האחרונה ולאחר שנים בהם צמח והתגבש גוף היצירה שלה, היא מוכנה להתייחס אל עצמה כ”יוצרת דוקומנטרית” ולוותר על הגרסה הקודמת – “צלמת שעשתה סרט אחד”.
מביתה שבפירנצה, לשם עברה עם עם בן זוגה ובנותיהם, במה שהתחיל כחופשה והתגלגל להרפתקה משפחתית ארוכת טווח, היא עובדת על כמה וכמה פרויקטים במקביל, חלקם בישראל, אחרים באיטליה, אבל כולם, על אף ההבדלים ביניהם – אחד עוסק ברבקה מיכאלי, השני מתעד את יצירתה של ענת גוב ועל השלישי עוד מוקדם לספר – עוסקים באופן זה או אחר, במערכות יחסים בין החיים והיצירה, אמהות וקריירה וחיים ומוות. “אני חושבת שמה שמאפיין את הפרויקטים שאני לוקחת על עצמי, היא תחושה חזקה ולא מוסברת, שאני פשוט חייבת לעשות אותם” היא אומרת בתשובה לאחת השאלות שלי, “אני משתדלת מאד ליהנות מהדרך, ואם יש פירות בסוף אז אני שמחה מאוד”.
איך נגדיר אותך?
יוצרת דוקומנטרית. כשיצא הסרט הראשון שלי, התקשיתי להגדיר את עצמי כיוצרת סרטים תיעודיים, הייתי אומרת שאני צלמת שעשתה סרט אחד. היום, אחרי שיצרתי שני סרטים (“הצלמניה“, “שלושה אחים ומערה“) סדרה תיעודית ודוקו-אנימציה קצר (“הבית האדום”), אני כבר מרגישה יותר בנוח.
כילדה, איך דמיינת את עצמך “כשתהיי גדולה“?
בגיל 14 קיבלתי את המצלמה הראשונה שלי ומאותו רגע, רציתי להיות צלמת. המסלול היה לי ברור. מגמת צילום וקולנוע בתיכון אחר-כך צלמת צבאית, ומשם המשכתי ללימודי צילום ב“קמרה אובסקורה”. באותה תקופה בדיוק התחיל פסטיבל חדש לסרטים תיעודיים בשם “דוקאביב” ושם גיליתי עולם.
מה שבה את לבך בקולנוע התיעודי? האם זכור לך סרט ספציפי שהשפיע עלייך באותו רגע בזמן?
זה לא היה סרט ספציפי אלא התחושה החזקה שהייתי יוצאת איתה אחרי צפייה בסרט תיעודי טוב – זו הייתה חוויה משנה תודעה, שחשפה אותי לאנשים שלא יכולתי להכיר אחרת, להוויה שלהם ולאפשרות שהמפגש הקולנועי הזה עם זרים גמורים משפיע ונוגע בחיי. נחשפתי לשפה חדשה לתקשר עם אנשים.
איפה אני מוצאת אותך היום?
בתקופה מאד מיוחדת של חיי. לפני שנתיים, היינו אמורים לנסוע לחופשה משפחתית באיטליה. לקראת החופשה, צף אצלי מחדש חלום ישן, לגור בחו”ל לתקופה מסויימת וביום קיץ אחד, החלטנו לקנות כרטיס לכיוון אחד. יצאנו להרפתקה משפחתית – נדב, בן זוגי ושתי הבנות שלנו ועברנו לפירנצה. מאז פירנצה הייתה טובה אלינו ואנחנו מאוד אוהבים אותה. סיפור אהבה.
רגע, רגע, זה לא שעברת כמו כולם לברלין, בכל זאת פירנצה. תוכלי לספר קצת על המעבר, מהיכן הגיע הרעיון לעבור דווקא לשם?
הייתי בפירנצה פעמים רבות בעקבות התחקיר והצילומים שעשיתי לסרט שלושה אחים ומערה”, המספר על שלושה אחים איטלקים היוצאים למסע חיפוש אחר המערה בה התחבאו בזמן מלחמת העולם השניה. האח הצעיר מבין השלושה הוא גם אבא של נדב ולכן הקשר המשפחתי לאיטליה הפך את המעבר שלנו לחלק יותר.
אני על הקו לישראל לעיתים קרובות לענייני עבודה, אני מאוד מחוברת לתל אביב, למשפחה שלי ולחברים. האמת היא, שיש לי חברים, שהקשר איתם התחזק בעקבות אחרי המעבר. אני על הקו לישראל לעיתים קרובות לענייני עבודה, רוב הזמן אני עובדת על כמה פרויקטים במקביל.
אז על מה את עובדת כרגע?
כרגע אני עובדת על פיתוח של סרט תיעודי איטלקי ובמקביל, אני נמצאת בעיצומם של צילומים ועריכות של שני סרטים ישראליים. בתחילת השנה הצגתי בבכורה סרט תיעודי קצר בשם ״פאולו״ – שמספר על איש בשם פאולו, שהוא אב הבית ואחראי על התחזוקה של פארק פסלים מדהים בטוסקנה. הסרט מתאר את הקשר של פאולו ליצירות אמנות אותן הוא מנקה. הסרט נבחר להציג במוזיאון הלובר בפריז במסגרת פסטיבל סרטי אמנות בשם Now You See Me
האם לעבוד על כמה פרויקטים במקביל זה אילוץ, או שהם מזינים אחד את השני?
גם וגם. מצד אחד, מאד מאתגר להתפרנס מעשיית סרטים תיעודיים, במיוחד כשחלק מהפרויקטים התיעודיים שאני עושה מתפרסים על פני כמה שנים. העבודה אמנם במקביל, אבל כל פרויקט נמצא בשלב שונה. אני מוצאת שנושאים שמעניינים ומושכים אותי נמצאים בכל הפרויקטים שלי כך שאני רואה איך כל פרויקט תורם ליצירה המקבילה. תמיד עניינו אותי מערכות יחסים מיוחדות, סבתא ונכד ב”צלמניה״, אחים מבוגרים וזיכרון ב”שלושה אחים ומערה”. אצלי תמיד מישהו מהדמויות חייב לעבור את גיל שמונים. בפרויקטים הנוכחיים, יש עיסוק במערכות יחסים בין החיים והיצירה, אמהות וקריירה וחיים ומוות.
מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן
מה השתנה בדרך והאם היה שלב בו סימנת לעצמך מטרה לחתור אליה?
את מצלמת הוידאו הראשונה שלי קניתי בכסף שהרווחתי ממכירת תצלומים שלי, שהצגתי במסגרת חממת האמנים באירוע “צבע טרי”, האירוע הראשון, ב 2008. מכרתי את כל התצלומים שהצגתי ולא יכולתי לדמיין אז, שאתאהב בעולם הדוקומנטרי כל כך ואזנח את צילום הסטילס. לאחר מכן, בשעות הערב עבדתי בצילום חתונות ובשעות הבוקר הייתי מגיעה לצלם את מרים בחנות “הצלמניה”.
האמת שאף פעם לא היו לי מטרות שחתרתי אליהן, אני משתדלת מאד ליהנות מהדרך, ואם יש פירות בסוף אז אני שמחה מאד. החדווה וההנאה שלי הם מתהליך היצירה עצמו ולכן היום, אני משתדלת להיות מאוד מדויקת בבחירת הפרויקטים, ובבחירה של האנשים שאיתם אני עובדת. למשל, טלי שמיר-ורצברגר, חברה שהיא תחקירנית ויועצת תוכן, ושותפה להרבה מהפרויקטים שאני עושה, שהפכה לחברת נפש. החיים מאד מתערבבים ביצירה והיצירה נכנסת לחיים.
אני חושבת שמה שמאפיין את הפרויקטים שאני לוקחת על עצמי, היא תחושה חזקה ולא מוסברת, שאני פשוט חייבת לעשות אותם.
התחלה
שנת 2003, אני סטודנטית שנה ג’ לצילום ב”קמרה אובסקורה” ובמסגרת קורס צילום אורבני, סוזנה לאוטרבך, המורה, קבעה לנו ביקור בצלמניה– חנות צילום מיתולוגית של הצלם רודי ויסנשטיין ששכנה באלנבי בתל אביב. אני ממש זוכרת את ההתרגשות שלי, להיכנס לשם בפעם הראשונה – הריח של מגירות העץ עם הנגטיבים של הארכיון, הספסל של הסטודיו לצילום שעליו הצטלמו כל גדולי האומה, ובמיוחד התרגשתי לפגוש את מרים בת ה 91, אלמנתו של ויסנשטיין ומנהלת המקום. אני זוכרת שמיד חשבתי שמישהו חייב לעשות עליה ועל החנות הזו סרט. היא שאלה את הקבוצת סטודנטים: ‘מי היה בתערוכה שלי ברידינג?’ ואני הייתי היחידה שהרימה יד. באותו רגע זה היה כמו ברית דמים. היא נישלה את כולם והתייחסה רק אלי. מאז הפכנו לחברות וביקרתי אותה לעיתים תכופות. נהניתי בכל פעם מחדש, להסתכל על הקלסרים עם התצלומים הישנים, לשמוע ממנה סיפורים ולעזור לה בפרויקטים.
תמר טל עם מרים ויסנשטיין, אלמנתו של הצלם רודי ויסנשטיין וכוכבת הסרט “הצלמניה” צילום: דניאל קדם
בצלמניה צילום: תמר טל
חזרה לקמרה אובסקורה – באחד השיעורים של סדנת קולנוע דוקומנטרי עם ענת אבן, בימאית ומורה שהשפיעה עליי רבות, הייתי צריכה להגיע עם רעיון לסרט. פתאום, הדמות של מרים והסיפור שלה, והתחושה החזקה שהיתה לי בחנות – שמישהו חייב לעשות עליה סרט – התחברו יחד, בהתחלה כסרט סטודנטים בשם “אשת הברזל והצלמניה” שהוקרן במסגרת תחרות סטודנטים בפסטיבל “דוקאביב”. לקח לזה עוד שבע שנים כדי להבשיל לגרסה שהוצגה בקולנוע.
נמוך
השלב ההתחלתי של “הצלמניה” היה ארוך ומייגע, לפחות ארבע שנים של ניסיונות כושלים לקבל תמיכה לסרט ואחרי שהייתי די מיואשת מכמות מכתבי הסירוב שקיבלתי (‘את מי מעניינת הסבתא הזו?!’), הגשתי מועמדות ללימודי תואר שני ב SVA בניו יורק, לתוכנית שרק נפתחה בשם Social Documentary Filmmaking והתקבלתי, אבל בדיוק בשבוע שהייתי צריכה לשלם את דמי המקדמה, קיבלתי את ה-טלפון מגיא לביא, העורך הראשי של ערוץ Yes-דוקו, שבישר לי כי הם מעוניינים לתמוך בסרט. זה היה רגע מאוד מרגש, והיה לי ברור שאני נשארת בארץ לעשות את הסרט הזה. הרגשתי מחויבות עצומה כלפי מרים ויסנשטין, שהפכה להיות עבורי הרבה מעבר לדמות בסרט.
גבוה
הבכורה התל אביבית בפסטיבל “דוקאביב” בשנת 2011 של “הצלמניה”. זה היה אירוע שגם שנים אחר כך מי שהיה נוכח אומר שהיה חשמל באויר. זה היה סרט הביכורים שלי וזו הייתה התפרצות של אנרגיה של אהבה ורגש. עד אז ומאז לא חוויתי כאלה תחושות פיזיות עוצמתיות של התרגשות. הלב שלי דפק כל כך חזק שהייתי בטוחה שעוד רגע אני חוטפת התקף לב. הקהל השתולל מצחוק כשצפה בסרט וזו הייתה פשוט הרגשת התעלות. ישבתי על המדרגות עם ברק הימן, שהפיק את הסרט, והיינו מחוייכים ומרוגשים. משם הסרט יצא למסע מופלא בעולם. זה התחיל מהפרס לסרט הטוב ביותר ב“דוקאביב” ובפרס אופיר לסרט תיעודי, ועוד עשרות פרסים בינלאומיים בפסטיבלים שונים. הסרט תורגם ליותר מעשר שפות והיום, כמעט עשר שנים אחרי שיצא הוא ממשיך להיות מוקרן בעולם.
זה מרגש ובאותה המידה קצת מפחיד, לא? כזו הצלחה מסחררת עם הסרט הראשון. איך ממשיכים משם?
גדעון גנני, מי שהיה מנהל קרן מקור אמר לי כשבאתי להציג את הסרט השני: “הצלמניה” כבר לא תעשי שוב, אז העיקר שתמשיכי. ובמשפט אחד הוא שיחרר לי המון מתח וחשש. הוא המשיך ואמר, תבדקי במאים שאת אוהבת, ותגלי כמה סרטים הם עשו שבכלל לא הכרת ולא שמעת עליהם.
תוכלי לספר קצת על המסע עם הסרט בעולם?
הסיבוב של “הצלמניה”, זו הייתה חוויה אדירה. להרבה מהמקומות נסעתי עם בן פטר, שרבות נאמר עליו ״הלוואי והיה לי נכד כזה״. צברנו חוויות משותפות והקשר שלנו מאד התחזק. זכורה לי במיוחד נסיעה לקלגרי בקנדה, בן ואני החלטנו לטוס לשם כי הבנו שזה ממש קרוב להרי הרוקי ורצינו להגיע לקצה הזה של העולם. הייתי בהריון בחודש שמיני, שבוע לפני שכבר אסור לטוס, אבל הרגשתי שאני חייבת, שזו מתנה לעצמי לקראת הלידה הקרובה. אירגנו לנו מהפסטיבל מדריך ורכב שיקח אותנו להרים. בגלל הבטן הענקית, המעיל שלי לא נסגר עליי, זה היה נובמבר והיה קפוא שם. מנהל הפסטיבל הגיע בבוקר עם מעיל לבן ענק של אשתו, שהתאים לי בדיוק. כשנכנסנו לרכב, ישבנו שנינו מאחורה, ובינינו היתה מעין מגירה. בן פתח אותה, ומצא סוכריות חמאה, מהסוג שהיו תמיד במגירה של מרים בחנות, והיא הייתה מציעה רק למי שמצא חן בעיניה. זה היה רגע חזק של שנינו עם מרים. באותו היום בהרי הרוקי, היא היתה איתנו בכל דקה. הקרנה נוספת שנצרבה לי בזיכרון היתה בסין. אולם מלא של 1500 סינים, פעם ראשונה שאני באולם קולנוע כזה ענק, ועוד לסרט שלי, ואמרתי לעצמי: איך הם יבינו את הסרט?! בבדיחה הראשונה של מרים, כל האולם צחק, ואני זוכרת את התרגשות שלי, שמרים הצחיקה 1500 סינים. שזה עבד.
צילומים: באדיבות תמר טל
לסיכום
לעתים יוצא לנו לפגוש, ככה במקרה, דמות שהמפגש עמה הותיר בנו רושם כביר, חיובי או שלילי, כזה הנטמע בזכרון כחוויה מכוננת. נשמע מוכר?
כבר תקופה ארוכה שאני עובדת על סרט על יצירתה של ענת גוב ז”ל. המפגש עם דמותה ויצירתה, משנה חיים. אריק קנלר, סוכן האמנים ומייצג העזבון של ענת הזמין אותי לפרויקט הזה. אני חיה את הכתיבה של ענת כל יום, והתפיסה המיוחדת שלה של החיים והמוות נטמעה בחיי. אני מרגישה זכות מאד גדולה לעסוק ביצירה שלה, וכל התהליך של התחקיר והפיתוח היה מרתק ומעורר השראה.
בשלב הראשון, טלי – אותה הזכרתי קודם – ואני, נפגשנו עם המעגל הקרוב של ענת, בני משפחה, חברים וקולגות. במקביל, קראתי את כל המחזות, המאמרים, והטקסטים שכתבה. ואז ניגשתי לכתיבת תסריט ופיצוח השפה הקולנועית.
אחד המשפטים הכי חזקים שנצרבו אצלי, מתוך ראיון שאריק קנלר ערך עימה ,היה: ‘אדם שאין לו עתיד, ההווה שלו מתעצם, כל ביס, כל שלוק, כל חיוך של ילד, מתעצם’.
תוכניות לעתיד
אני בעריכות של סרט חדש על אישה אגדה, רבקה מיכאלי וכל דקה במחיצתה היא מעוררת השראה וצחוק גדול. כל דמות וסרט נכנסים לחיי כמו בני משפחה, אני חולמת על הנושאים וחיה אותם זה כל יום. אני מרגישה זכות גדולה להכניס לחיי ולהיכנס לחיים של האנשים שאני עושה עליהם סרטים, ורק מאחלת שזה ימשיך להיות מהנה ומפרה כמו עכשיו.
בונוס:
אירוע הקרנת “הבית האדום”
וגם, סצנה שנותרה על רצפת חדר העריכה של “הצלמניה”
Ilanit Shamia 