בילדות ידעה, שכשתהיה גדולה תרצה “לעבוד עם אנשים”. בלימודים, בחרה בתאטרון עכשווי עם דגש על יצירה חברתית. היום היא מגדירה עצמה כיוצרת ואוצרת אמנות, שבמרכזה חוויה אנושית ומונחים כמו “מפגש” ו”דיאלוג'” הם נתח גדול ממנה.
דפנה קרון, האורחת ה-26 שלי בפרויקט “נשים בעבודה” עומדת מאחורי לא מעט פרויקטים בהם אולי ביקרתם ואולי נתקלתם במקרה, מהסיבה הפשוטה, שלא מעט מהם נערכים במרחב הציבורי. רחובות הערים, חנויות ואפילו בתים פרטיים הופכים תחת ניהולה לזירות התרחשות אמנותית, כמו למשל האירוע המרכזי של פסטיבל ‘”אוהבים אמנות” האחרון, שהתפרס לאורך נתיב החפירות של הרכבת הקלה בשדרות ירושלים ביפו, פסטיבל “בבית” הירושלמי (במסגרת “עונת התרבות בירושלים”, שהפך עם השנים ל”פסטיבל מקודשת”) או אירוע “עונת מעבר”, אחד מאירועי החוצות היפים ביותר שנערכו בתל אביב, במרחבי שוק לוינסקי בדרומה של העיר.
בין לבין היא מנחה ב”החממה להכשרת במאיות חרדיות”, עבדה עם אסירים בכלא איילון, השתתפה בתוכנית רב-תחומית בלונדון, שאליה נבחרו 38 אמנים מתחומים שונים, לימדה ולמדה, אה, וגם התחתנה תוך 24 שעות.
בשנים האחרונות היא חוקרת את הקהל, כמושג. “לפעמים אני הופכת את הקהל למרכז היצירה, החומר ממנה היצירה מורכבת”, ובעתיד היתה שמחה להוביל מהלך של תמיכה פיננסית וניהול אמנותי, שיאפשר ליוצרות וליוצרים עצמאיים, מרחב ונשימה להתפתח, ולא רק בשוליים.
איך נגדיר אותך
אני יוצרת ואוצרת. אוצרת, בדרך כלל, את כל מה שאינו תלוי על קיר, אירועי אמנות עכשווית. רוב העשייה שלי מתרחשת במרחב הציבורי או בחללים שאינם בהכרח גלריה או תיאטרון. אני מתעסקת הרבה ביצירה תלוית מקום (Site Specific ) ובאמנות השתתפותית, אירועים בהם האמנות היא מרחב למפגש אנושי. חוץ מזה אני מרצה ומלמדת תיאטרון עכשווי ומופע.
כילדה, איך דמיינת את עצמך “כשתהיי גדולה”?
כשהייתי קטנה אמרתי, שכשאהיה גדולה אני ״אעבוד עם אנשים״ וזה די מה שאני עושה בסופו של דבר. אמנות שבמרכזה חוויה. חוויה אנושית שמונחים כמו “מפגש” ו”דיאלוג” הם נתח גדול ממנה.
איפה אני מוצאת אותך היום?
היום חזרתי קצת נסערת ממפגש של “החממה להכשרת במאיות חרדיות” זה פרויקט חדשני שמוביל מפעל הפיס ביוזמת איגוד האמניות החרדיות. אני מנחה קבוצה של יוצרות חרדיות שעובדות על יצירות אישיות בשפה שחדשה להן, בעצם הן ממציאות שפה וזה מרתק, וגם מלא בשאלות, כאבים וקונפליקטים.
בנוסף, לפני כמה שבועות סיימתי ללוות אמנותית ואוצרותית את האירוע המרכזי של ‘”אוהבים אמנות. עושים אמנות” בשדרות ירושלים ביפו. בחרנו לעבוד ממש בתוך אתר הבניה של הרכבת הקלה, במרחב עירוני שנמצא על איזה סף שבין התחדשות לאבדון. מקום מאתגר ליצירה.
בשנים האחרונות אני אוצרת ויוצרת עבודות ואירועים שונים: ביוני השנה עלה פביליון שבוע העיצוב בירושלים, שיצרתי עם הארכיטקט דניאל זרחי והמעצבת לילך שטאייט. יצרנו מרחב המושפע מתנועתה של השמש ומגיב לפעימות השונות של היממה. אחד הדברים המרגשים בפביליון הזה מבחינתי, היה עצם היותו מרחב שמאפשר איכויות שונות של נוכחות ושהייה משותפת. בכל יום בשעות אחר-הצהריים הזמנו אנשים לחבור לקבוצות קטנות ולנהל יחד טקס תה בדיוני. כל קבוצה קיבלה ערכת DIY ובה ספלי תה, קנקן תה ותמציות, ודף הנחיות, שנשען על עשרות טקסי תה שקיבצתי מתרבויות שונות ובדיוניות.
זה היה יפהפה לראות קבוצות של אנשים עוקבים ביסודיות אחרי ג׳סטות ותנועות, מכתירים לעצמם מנהל טקס, קדים קידות, שותים תה וממציאים מסורות חדשות. בשבילי זה היה מחקר ביצירה המפעילה את עצמה, יצירה שהיא כל כולה מופעלת וניזונה מהקהל שבה, על אף הכל נשען על כוריאוגרפיה ידועה מראש.
רוב האירועים שאני אוצרת מתחילים מהמקום בו הם מתרחשים ומחייבים אותי למחקר ארוך ומעמיק של אותו המרחב, הקהילות שבו, השינויים שבפתחו ועוד.
למשל?
למשל, אירוע ״עונת מעבר” שאצרתי ל’אוהבים אמנות עושים אמנות’ בלוינסקי בתל אביב. זה היה תהליך מדהים, שבמהלכו עברתי לחיות יום ולילה באיזור שוק לוינסקי. זה אזור שעבר המון שינויים וזו ממש נקודת הזמן האחרונה שאפשר להתבונן בו כפי שהוא לפני שישתנה לחלוטין. עניין אותי זמן הביניים הזה: המסחר שהשתנה, החנויות המשפחתיות שנסגרות, תעשיית הטקסטיל העניפה שתם זמנה. זה מרחב של יחסים בין קהילות שונות. כל היוצרים והיוצרות שהזמנתי לעבוד איתי על הפרויקט הזה יצרו עבודות שהדהדו את התמות הללו. העבודות כללו פרפורמנס קולינרי שנעלם בין רגע בפה (פרי שיתוף פעולה בין מיכל אביתר וכרמל בר עם חנות התבלינים חבשוש), יצירת דוקו-סאונד על הקשר בין הסוחרים בלוינסקי עם התופרים בעזה (שיצר יוחאי מי-טל), עבודת פרפורמנס שהיא בעצם עסקת נדל״ן (ענת אייזנברג), וידאו ותהלוכה של ירח ענק מתגלגל ברחובות השוק הריק של יהודית שלוסברג . לרוב אני עובדת עם אמניות ואמנים שיוצרים משהו מקורי עבור הפרויקט, ואנחנו נכנסים לתהליך עבודה משותף וארוך, וזו תמיד חוויה סוחפת מאד.
איך הגעת לתחום הזה בעצם?
כשחיפשתי מסגרת לימודים, הבנתי שאני רוצה לעסוק בתיאטרון עכשווי והלכתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב תואר ראשון שיש לו גם דגש על יצירה חברתית. הייתי שותפה לפרויקטים רדיקליים (פעם ראשונה שסטודנטים בישראל עבדו עם אסירים בכלא איילון). ובזכות כמה מרצים יקרים באוניברסיטה נפתחתי לכל עולם הפרפורמנס העכשווי. את התואר השני שלי עשיתי בלונדון ב- Royal Central school of Speech and Drama בבימוי בתוכנית רב-תחומית שאליה נבחרו 38 אמנים מכל מיני תחומים. כל כמה שבועות יצאנו ליצור פרויקט חדש וכל פרויקט הובל על ידי אמן אחר. בין לבין הייתי שותפה בארץ להקמת הקבוצה ‘איפה דנה’, קולקטיב פרפורמנס.
את הפרקטיקה של ניהול אמנותי ואוצרות, ואת הדרך שבה אני חוקרת מרחב באוצרות פיתחתי במשך השנים בעבודה ב”עונת התרבות בירושלים”, (מה שהיום נקרא ‘פסטיבל מקודשת’). במסגרת ‘עונת התרבות’ ניהלתי אמנותית את פסטיבל “בבית”, פסטיבל של יצירות מקור, שהתקיימו במרחביה המוטרפים של ירושלים: בבתים פרטיים, מרחבים ציבוריים, כפרים נטושים, ספסל, בית חינוך עיוורים, שכונות: חרדיות, פלסטיניות. יצירות שחקרו את משולש היחסים בין מקום, קהל ויצירה. אני חושבת ששם התחילה ההתעניינות שלי בשני מוטיבים מרכזיים, הראשון הוא “אינטימיות” כחומר גלם ליצירה והשני, מונח שאני קוראת לו “אירוח תרבותי” – יצירה שהופכת למרחב דיאלוגי.
תוכלי לתת כמה דוגמאות?
אחת זו היצירה “ההיפך מחי”, יצירה שעדיין רצה במוזיאון לטבע בירושלים. עבודה לצופה יחיד עם אוזניות ופנס, שם הצופה נכנס בלילה למוזיאון הטבע בירושלים ומתחיל סיור הליכת-סאונד בין פוחלצים, בין החי למת, בין החיות הדוממות לתנועה או לחוסר התנועה הפנימית שלו או שלה. זו עבודה שהפכה עם השנים לקאלט. היא מפחידה ומענגת.
עבודה נוספת שהיא דוגמא טובה – אירוע בשם “טוק טוק” שבו הזמנו (מיכל ואעקנין ואנוכי) 40 אמנים לחדרים בבתי מלון. כל אחד יצר חוויה מופרכת לשלושה צופים, ובסופו של דבר היה אירוע בו הקהל הוזמן לעשות צ׳ק אין ולעבור בכל בכל חדר חוויה, לבד או עם בן זוג.
בשנים האחרונות המחקר שלי הוא סביב המושג ‘קהל’. לפעמים אני הופכת את הקהל למרכז היצירה, החומר ממנה היצירה מורכבת. אני מכנה את המעבר הזה מ”site Specific” ל ״People Specfic”- אם אני אכתוב יום אחד דוקטורט זה יהיה על המונח הזה. מעניין אותי המנגנון והאופן בו אנשים שותפים ליצירות אמנות. העבודה שיצרתי עם עופר עין-גל ומיכל ואעקנין ‘”וידויים‘” ב-2016 חקרה את זה לעומק. ב’וידויים’ יצרנו ארכיון של טקסטים שהם בעצם סוג של וידוי. העבודה עצמה היתה משהו בין Dinner Party לטקס. הקהל התחלק לקבוצות קטנות ולכל קבוצה היה מנהל טקס. כולם ישבו יחד סביב שולחן עגול מעוצב במיוחד, וכל אחד הקריא בגוף ראשון וידוי מהארכיון הזה. העבודה היתה מורכבת מארבע מערכות ובין לבין היה הרבה יין ולחם שנאפה במיוחד, ובסופה של העבודה – רגע מופלא של קתרזיס, שהתקיים בבריכה הישנה של ימק”א – אנשים השיטו וידויים שהם כתבו על המים. חלק לא עמדו בפיתוי ופשוט קפצו לבריכה.
מה השתנה בדרך והאם היה שלב בו סימנת לעצמך מטרה לחתור אליה?
כבוגרת של בית ספר הניסויי בירושלים, ועם ההורים שלי והסביבה בה גדלתי, תמיד היה משהו שעודד ומשך לכיוונים של יצירה חקרנית, עכשווית, חברתית. נראה לי שעשיתי איזה מסלול שההתחלה שלו היא בעולם התיאטרון והיום הוא מתקיים במקום פתוח; פחות קטגוריות, יותר רב-תחומיות, שלא תמיד קלה להגדרה . הדרך של יצירה וניהול אמנות מחייבת סימון מטרות ושאלת מחקר תמידית.
מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן
בואי נחזור רגע להתחלה
קראנו לעצמנו ״איפה דנה״ (על שם כלבה שהלכה לאיבוד לשני חברים) פעלנו אי שם בין 2005-2011, היינו קבוצה של חברים שאהבה לבנות דברים ביחד. ארכיטקטים, מעצבים, אנשי פרפורמנס ומחול, ורובנו בדיוק סיימנו ללמוד. המיצגים של איפה דנה כללו בדרך כלל אובייקט גדול שנבנה והתפרק לעיני הקהל. העבודה הראשונה שלנו כקבוצה היתה “נטוע“ (2006) הצגנו אותה לראשונה בפסטיבל עכו ומשם הופענו עם זה בכל מקום; מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב ועוד. זו יצירה שבמרכזה בניה והרכבה של עץ מתכת היוצא מתוך מזוודות. המהלך מאד טקסי – חבורה של אנשים מגיעה למקום עם מזוודות, מסתדרת במעגל, המזוודות נפתחות ובתוכן חלקי העץ השונים. לאט לאט החלקים השונים מרכיבים את העץ ואחרי שהוא עומד יוצאים התפוזים. מהר מאד העץ יחזור למזוודות. בהמשך יצרנו את ‘”הימה״ (2007) בהזמנת עתי ציטרון, שניהל את פסטיבל בת ים, ובגלל שבת -ים היא עיר מהגרים על קו החוף, החלטנו להקים את ההתנחלות הימית הראשונה – ישוב על פני המים. העבודה עלתה בהמשך גם בפסטיבל עכו. עבודה נוספת היא ב״פצ׳צ׳ונג” שהצגנו באירוע,ARTLV 09, שם יצרנו יחד עם הארכיטקט קובה סשצ׳ני (פולין) מכונת מזג אוויר שניתן להכניס אליה את הראש בלבד. הראש נמצא בחורף פולני, והגוף נותר בחום התל אביבי.
‘”איפה דנה” היה בעצם המקום בו התחלתי ליצור; העבודות שלנו תמיד היו בחוץ, פתוחות לציבור ומתקשרות עם הסביבה, ועבדנו יחד כקולקטיב של אמנים ולא-אמנים. ימים של עשייה אינטנסיבית בסטודיו בפלורנטין, פסטיבל עכו. זיעה ורוח נעורים. זו קבוצה שניסחה הרבה מהדנ”א שלי כיוצרת.
נמוך
הרגע שהבנתי שתחום האמנות באקדמיה נמצא בפרפורי גסיסה ואין עניין אמיתי במחקר אמנויות המופע – בדרגים הגבוהים וכמדיניות. אנחנו נמצאים בנקודת זמן עצובה מבחינת עשייה תרבותית בארץ. יש תחושה שאין כמעט שיח, גם בתקשורת וגם באקדמיה, מה שהופך את תחומי המופע לאיזה סוג של תושב״ע – אין תיעוד ואין כתיבה ואין שיח והכל תלוי בעצם בכמה הדיון על יצירה כלשהי מתקיים בין חברים, בכיתה, בין אמנים. בעיני זה מצב מסוכן. איך עוקפים את זה? איך ממשיכים שיח ולמידה משמעותית, רלוונטית, נגישה ועל-זמנית? באופן אישי, הפסקתי ללמד באוניברסיטת חיפה, מקום שהיה יקר לי מאוד מבחינת הסטודנטים שלי, המפגש איתם ועם העיר.
גבוה
כל יצירה שעולה או אירוע שאני אוצרת זו חווית “היי”. השנים הראשונות של פסטיבל “בבית” בעונת התרבות היו שנים ראשונות שכולנו התחלנו משהו חדש מאפס: זה להמציא גוף תרבות ראשון מסוגו בארץ, שכל האופן שבו הוא מתייחס ליצירה, לקהל, לחומרי יצירה, לעיר, הם חדשים. העיר היא מושא למחקר, היא חומר גלם ליצירה שרוצה להיות משהו חדש לחלוטין – זו חוויה מכוננת.
אלה גם היו שנים שאירחנו המון אמנים מחו”ל, ולעבוד עם אמנים שאני מאד מעריכה היתה זכות. בעונת התרבות גם כתבנו קודים חדשים לעבודה בצוות, ליחסים בין פרטנרים שעובדים יחד. שיח של כבוד והבנה ודיאלוג אמיתי, והרבה מאד פאן. זו מערכת של קודים מכבדים ושל נשים שנמצאות במרכז. מאז, זה עולם השיח וההתנהלות שלי ואני מבקשת להביא את הרוח הזו לכל מקום שאני עובדת בו ואיתו. לשמחתי זה עובד.
תפנית בעלילה
המון דרכים שלקחתי הובילו להתפתחויות של מה שאני עושה היום: התואר השני בלונדון, בבימוי, היה זמן משמעותי של למידה, של חוויה של שפות אמנותיות רבות, של היכרות עם תרבות אחרת, של אפשרות, של מקום אחר שמאפשר התבוננות אחרת על המקום שבאת ממנו. באופן אישי זה גם גרם לי להתחתן תוך 24 שעות בלבד.
איך בדיוק?
מיקי, בן הזוג שלי היה אמור להצטרף אלי עם ויזה כלשהי וכשזה לא הצליח הבנו שאין מנוס ואנחנו צריכים להתחתן. היו לנו 24 שעות לעשות את זה.
לסיכום
לעתים יוצא לנו לפגוש בדרך, ככה במקרה, דמויות המותירות עלינו רושם כביר, חיובי או שלילי, כזה הנטמע בזכרון כחוויה מכוננת. נשמע מוכר?
כמישהי שאוהבת לעבוד בקולקטיב, או בצמד, אז החוויה של המפגש היצירתי הוא משמעותי לי ממש. יחד כזה שמאפשר לפתח שפה משותפת. לשמחתי אני עובדת עם הרבה א.נשים ויש לי הרבה חברים שהפכו להיות חלק מהדנ”א שלי כיוצרת. והרשימה ממשיכה, זה די אינסופי. אם התהליך משמעותי אז כמעט בכל פרויקט אני מוצאת עצמי בסיפור אהבה עם האנשים שאני עובדת איתם.
תוכניות לעתיד
הייתי שמחה לראות ולהוביל מרחבי אמנות שיש בהם עבודות של מופע ואינסטליישן, שיכולים להכיל ציבור רחב ולדבר אל קהל רחב, רב-גילאי ומגוון. כמו מה שקורה בלונדון, ב Turbine hall שבTate modern או בפביליון המתחלף כל קיץ מחוץ ל Serpentine. יש לנו את המרחבים האלה שיכולים להפוך להיות מרגשים ורלוונטיים.
עוד משהו ששנים מעסיק אותי, זו הסצנה של תיאטרון עכשווי עצמאי בישראל. לצערי, אני לא הולכת לתיאטרון רפרטוארי – זה לא בית בשבילי, אבל אני הולכת המון לראות עבודות בתיאטרון ובמחול העצמאי העכשווי בארץ. אני מאד מקווה להוביל מהלך של תמיכה פיננסית וניהול אמנותי, שיאפשר ליוצרות וליוצרים הללו מרחב ונשימה להתפתח ולא רק בשוליים, בין החבורה של החברים שלנו שמגיעים לראות עבודות.
כל הצד של תכנון אורבני ואמנות מעסיק אותי, של חדשנות ושל שינויים חברתיים דרך התחומים שבהם אני מתעסקת. מרחבים של דיאלוג ואמנות כמקום שמאפשר לשינוי חברתי. ובינתיים עוד מתלבטת לגבי דוקטורט בחו״ל.
מעוניינים לתמוך בפרויקט “נשים בעבודה”? לתמיכה חודשית בסכום קבוע או תמיכה חד-פעמית, בכל סכום שתחפצו. אנא צרו קשר במייל ilanitshamia@gmail.com
Ilanit Shamia 