בגיל 29 כבר מכרה מרב אורן, האורחת ה-21 שלי בפרויקט “נשים בעבודה” את החברה הראשונה שלה, אותה החברה אליה הגיעה רק כמה שנים קודם כשכירה, הפכה מהר מאוד לשותפה ובהמשך לבעלים היחידה (על אף שחלק מהלקוחות עדיין היו בטוחים שהיא המזכירה) . הכתובת “יזמית”, כך מסתבר, היתה על הקיר שנים לפני, עת ערכה, בגיל שמונה, גראז’ סייל בחצר בית המשפחה בארה”ב ולא הסכימה ‘לקפל’ עד שהמכירות הגיעו ליעדן, דולר שלם.
אבל את היעדים השאירה מאחוריה בשלב מוקדם יחסית. המפגש בין המציאות לחלומות מקצועיים הנעים על הציר שבין משפטים לעיצוב, גרם להתפכחות והסקת מסקנות מהירה, “מאז ועד היום לא סימנתי לי מטרה לחתור אליה” היא מספרת. “לא ידעתי אז וגם היום אני עדיין לא סגורה על עצמי, מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה”.
מה כן? “אני רוצה וצריכה דברים חדשים שירגשו אותי ויגרמו לי לקום לעבודה בבוקר עם ברק בעיניים, ויעזרו לי להרגיש יותר שלמה”, תפישת עולם שהובילה וממשיכה להוביל אותה אל פעילות יזמות מגוונת, פרויקטים שונים, שכל אחד ואחד מהם נשמע כמו משרה מלאה (ומרתקת בפני עצמה) – פסטיבל קולינרי שמשלב אוכל עם אמנות ותחומים נוספים ומגוונים, מיזם חברתי וקהילה לסטארטאפים ומרכז חדשנות שמחבר בין פודטק וקולינריה (בשותפות עם כרמית אורון), לצד אלו היא גם מנהלת התוכן והפיתוח העסקי של חברת גני יהושע.
בעתיד יש לה עוד כמה חלומות קטנים – לרקוד, לצלם, לצייר ולייצר יין, אבל מעבר לזה, היא מוסיפה “אין לי שום דבר ספציפי. אני נותנת לחיים להוביל אותי ומקפידה להתחדש, להתרגש, ליצור ולא לוותר לעצמי”.
איך נגדיר אותך
אני יזמת. בעלת חברה לייזום וניהול פרויקטים שמשלבים תוכן ותשתיות במרחב הציבורי ועוסקת במגוון עולמות תוכן – חדשנות, קולינריה, טבע עירוני, פיתוח אורבני, סטארט אפים, נשים.
כילדה, איך דמיינת את עצמך “כשתהיי גדולה“?
אמנם התחלתי את היזמות שלי בגיל מאד צעיר (כשהייתי בת 8 גרנו בארה“ב ועשיתי את הגראז‘ סייל הראשון שלי וההורים שלי מספרים שלא הסכמתי לעלות הביתה עד שלא היה לי דולר שלם בכיס), אבל החלום שלי בגיל מאד צעיר היה להיות עורכת דין. חלום שמאוחר יותר התחלף בחלום להיות מעצבת.
איפה אני מוצאת אותך היום?
היום אני מג‘נגלת בין כמה וכמה פרויקטים במקביל;
מנהלת התוכן והפיתוח העסקי של חברת גני יהושע, המנהלת את כל הפארקים של תל–אביב – יפו.
יזמת של פסטיבל בשם “מסעדות פתוחות” אשר יתקיים השנה בפעם השביעית – פסטיבל קולינריה אורבני שמשלב אוכל עם כל דבר – אמנות, תרבות, חדשנות, טכנולוגיה ועוד. הפסטיבל נמשך 5 ימים וכולל כ-120 פעילויות ואירועים ייחודיים שנאצרו במיוחד לכבוד האירוע.
יזמת של מיזם חברתי בשם WMN – בית פיסי וקהילה לסטארטאפים שנשים מובילות
יזמת–שותפה יחד עם כרמית אורון שותפתי בThe ACT Hub – – מרכז חדשנות שמחבר בין פודטק וקולינריה
יועצת של מספר גופים בנושאים הקשורים לעולמות התוכן בהם אני עוסקת.
מרצה ומארחת משלחות מכל העולם בעיקר בתחומי נשים, הפארקים, החווה וקולינריה.
מה השתנה בדרך והאם היה שלב בו סימנת לעצמך מטרה לחתור אליה?
החלום להיות עורכת דין היה בעקבות סדרה שאהבתי מאד כילדה – “המירוץ אחר הגלימה” – שם חשבתי שעו“ד הוא אדם הרודף אחרי הצדק. מהר מאד הבנתי שזה לא מה שעושה עו“ד וירדתי מהרעיון. בהמשך נמשכתי מאד לעיצוב ומאד רציתי ללמוד את התחום ולעסוק בו. הלכתי לקורס להכרת העיצוב של המכון הטכנולוגי בחולון. בקורס למדו את יסודות העיצוב ועבדו על הכנת תיק עבודות להגשה בתהליך הקבלה ללימודי התואר. בזמן הקורס הסתכלתי סביבי וראיתי אנשים הרבה יותר מוכשרים ממני והחלטתי שלא אצליח להתפרנס מהעיסוק בעיצוב ועדיף שזה יישאר אצלי בגדר תחביב. אבל מאז ועד היום לא סימנתי לי מטרה לחתור אליה. לא ידעתי אז וגם היום אני עדיין לא סגורה על עצמי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.
בואי נחזור רגע להתחלה
לימודים – לא רציתי ללכת לאוניברסיטה אבל הבנתי שצריך. חיפשתי נושא שאצליח להתקבל אליו יחסית בקלות, שישלב את היכולות שלי ושנראה לי מעניין וההחלטה נפלה על כלכלה באוניברסיטת תל–אביב. בשיעור הראשון נרדמתי, היה ממש קשה ומשעמם. גם עבדתי מסביב לשעון – הייתי מלצרית, ברמנית ולימדתי שיעורים פרטיים בפיסיקה ומתמטיקה. את רוב זמן הלימודים העברתי בקפיטריה וארגון מסיבות ובאמצע שנה ב‘ החלטתי לקחת פסק זמן מהלימודים לחצי שנה.
הגעתי לראיון עבודה אצל יוני סער מ“פרומרקט“, שאמר לי שאין מצב שאחזור ללימודים ושלא אספר לעצמי סיפורים ובדיעבד הוא צדק.
התחנה המשמעותית הבאה היתה הקמת החברה הראשונה שלי – BTL, חברה לקידום מכירות והפקות של אירועים. הייתי בת 26. התחלתי לעבוד אצל מי שהיה באותה תקופה המפיק של הפסטיבלים הכי גדולים בארץ. הוא היה מבוגר ממני ב10 שנים, הוא עבד עם כל הלקוחות הגדולים – בנקים, חברות סלולר, חברות מזון ומשקאות ואני הצעתי לו להרחיב את המותג שלו ולתת לאותם הלקוחות שירותים נוספים – הפקת אירועים וקידום מכירות. ההצלחה היתה מיידית ואחרי שלושה חודשים פניתי אליו בבקשה שנהיה שותפים – וביקשתי שיקצה לי 50% מהחברה שהקמנו.
שנתיים אחרי, קניתי את חלקו בחברה ונשארתי בעלים שלה לבד. כלפי חוץ המשכנו להגיד שאנחנו שותפים כי זה התאים לשנינו (רוב הלקוחות היו מנכ“לים גברים שחשבו שאני המזכירה שלו). היום כשאני מספרת את זה, זה מפתיע אותי שזה לא הפריע לי.
נמוך
היו הרבה כאלו לאורך הקריירה שלי.
העשייה היומיומית של יזמים היא רכבת הרים מטורפת; יש אמנם המון רגעי שיא ואושר אבל בדיוק באותה המידה – יש גם נפילות, כישלונות, טעויות ודיכאונות.
הנפילה המשמעותית ביותר הייתה כשפרשתי מהחברה שלי, אחרי שמכרתי אותה למקאן. הייתי בת 34, אחרי לידת בני הבכור, שהגיעה שנה בדיוק לאחר לידה שקטה שעברנו. לימים, בדיעבד, הבנתי שחוויתי באותה תקופה משבר נפשי, שלא אפשרתי לעצמי לחוות לאחר הלידה השקטה והוא התפרץ אצלי לאחר לידת בני הבכור.
מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן
גבוה
כשמכרתי את החברה למקאן. הייתי צעירה מאד, בעלת חברה עם מחזור של כמה עשרות מליוני שקלים, מחוזרת ע“י כמעט כל בעלי משרדי הפרסום הגדולים באתה תקופה ובחרתי להתקדם עם מקאן. הרגשתי בהחלט בשיא מבחינה מקצועית למרות שכל מי שהיה מסביבי (בעלי, העו“ד שלי וכל היועצים שלי) אמרו לי שזאת טעות לעשות את העסקה הזאת.
הגבוה והנמוך כרוכים זה בזה
אני חושבת שכן. אני לא מכירה יזמים שחוו רק הצלחות וגם לא כאלו שחוו רק כישלונות – אני מאמינה שבשביל להצליח צריך כנראה לחוות כישלון בדרך.
תפנית בעלילה
הסרטן. בסוף שנת 2011 גיליתי שיש לי סרטן בשד. מבחינה מקצועית – הייתי בסוג של פריצת דרך – עם לקוחות חדשים בחברה החדשה שהקמתי ואחרי נסיעה לארה“ב לצורך חתימה על ייצוג של אחת החברות המובילות בעולם בתחום העיסוק שלי.
אבל אז החיים התהפכו. 2012 היתה שנת המחלה והטיפולים. כמו בכל הקלישאות – קמתי בבוקר ושאלתי את עצמי האם אני מרוצה ממה שאני עושה והאם אני רוצה להמשיך ולעשות את זה למרות שאני מתפרנסת מזה לא רע בכלל? התשובה הייתה שלא, שאני רוצה וצריכה דברים חדשים שירגשו אותי ויגרמו לי קום לעבודה בבוקר עם ברק בעיניים ויעזרו לי להרגיש יותר שלמה. מתוך כל הרע נולדו שני המיזמים: WMN ו“מסעדות פתוחות“. WMN הוא מיזם חברתי התנדבותי שנתן לי הרבה משמעות בעשייה היומיומית ו“מסעדות פתוחות” – גורם לי להתרגש כל פעם מחדש מההיכרות עם כל האנשים המוכשרים והמקומות החדשים שאני פוגשת ומגלה במהלך העבודה על הפרויקט.
לסיכום
לעיתים יוצא לנו לפגוש בדרך, ככה במקרה, דמויות המותירות עלינו רושם כביר, חיובי או שלילי, כזה הנטמע בזכרון כחוויה מכוננת. נשמע מוכר?
היו כמה. בגיל צעיר, פגשתי בארה“ב אישה שהייתה ההשראה שלי ליזמות, שילה שכטמן. עבדתי אצלה כשהייתי בת 21 למשך חצי שנה, אישה מרשימה ומעוררת השראה – לא היו אז נשים יזמיות כמעט, בטח לא כאלה שהכרתי מקרוב, וכשחזרתי לארץ לקחתי את המודל של החברה שלה וניסיתי להקים משהו דומה כאן. בניסיון הזה לא ממש הצלחתי, אבל עד היום יש לה חלק משמעותי במי שאני היום מבחינה מקצועית, ואנחנו עדיין בקשר מצוין.
בנוסף, לאורך השנים, היו שלושה אנשים שעבדתי איתם ששלושתם היו מובילים בתחומם וכל אחד מהם הותיר בי רושם משמעותי מבחינה מקצועית, למרות שלא תמיד זה היה קל ומכל אחד מהם למדתי משהו – אילן שילוח (מקאן), יוני סער (פרומרקט) וקובי שמעוני (סאבלימינל).
שילה שכטמן, CEO, Hebert Candies
תוכניות לעתיד
אין לי שום דבר ספציפי; אני נותנת לחיים להוביל אותי ומקפידה להתחדש, להתרגש, ליצור ולא לוותר לעצמי – אם אני לא נהנית ואם האנרגיות לא טובות – אני משתדלת לא להיות שם.
ובכל זאת – יש כמה חלומות קטנים שאולי עוד אצליח להגשים פעם – לרקוד בצורה מקצועית, לצלם, לצייר ולייצר יין משלי – בכל זאת, אומרים ש 50 זה הגיל להתחיל.
מעוניינים לתמוך בפרויקט “נשים בעבודה”? לתמיכה חודשית בסכום קבוע או תמיכה חד-פעמית, בכל סכום שתחפצו. אנא צרו קשר במייל ilanitshamia@gmail.com
Ilanit Shamia 