״אני מאמינה גדולה בלהיות בתנועה תמיד, פיזית ונפשית. לזוז, לשנות, לצאת מאזור הנוחות, לא לפחד ולא לוותר על הזדמנויות״ אומרת חגית בן יעקב, האורחת ה-20 שלי בפרויקט ״נשים בעבודה״ ומי שגדלה בקיבוץ ״מקום שבחוויה שלי מחנך לבינוניות״.
בסביבה בה ׳צריך מקצוע׳ לפני הכל, הבחירה בלימודי ארכיטקטורה היתה אלטרנטיבה פרקטית למי שידעה כבר בילדות שתעסוק במשהו שקשור לאמנות. ״תמיד היה לי ברור שאני יכולה לעשות הכל״ היא מוסיפה ״אבל הסביבה לא עודדה את זה ולא נחשפתי ליותר מדי אפשרויות או מודלים מעניינים״.
היום היא אשת תוכן ותחקירנית ארכיונים, בעיקר לקולנוע דוקומנטרי (אבל לא רק), תחום יקר לליבה שהוביל אותה בעידוד קולגות וחברים, לתפקיד יו״ר (משותפת) של פורום היוצרים הדוקומנטריים. בהתנדבות.
בשעות העבודה תוכלו למצוא אותה אותה מבלה בארכיונים שונים ומשונים, פיזית או ברשת, ואת תוצאות עבודתה, המתפרסת על פני קשת רחבה מאוד של נושאים, סביר להניח שכבר פגשתם תוך צפייה בסדרות וסרטים דוקומנטריים בולטים.
מעברות, לאה גוטליב, מנחם בגין ומשוררים עבריים, אלו הם רק חלק קטן מהנושאים בהן עסקה בשנים האחרונות, ״זה קצת דומה לעיתונות, במובן זה שאתה יודע מעט על המון נושאים״.
בעתיד היא מתכננת להמשיך להתמקד בתחומי התרבות והאמנות מתוך ראייה אינטר-דיסציפלינארית רחבה. ״אם אקום יום אחד משועממת״ היא מסכמת ״זה יהיה סימן שמשהו גדול מאוד השתבש”.
*
איך נגדיר אותך
גיליתי פעם שרוב האנשים מכירים אותי באחד משני כובעים: או חגית ארכיונים, או חגית הסעות (מה שאומר שיש לנו ילדים באותו בית הספר, כי הסעות זה הרכיב המאוד נוכח של תפקידי כאמא), וישנם ואלו שמכירים אותי מעולמות הארכיטקטורה. רוב האנשים מכירים רק פרסונה אחת שלי ונוטים להתבלבל כשהם נחשפים לאחרת.
העולם המקצועי שלי, בצורה שלא בלתי מאפיינת אותי בכללי, קצת מתקשה להתחייב. אני רוצה לעשות הכל ואיכשהו, עד עכשיו מצליחה לא רע להתפרנס מזה. אם לדייק אז אני תחקירנית ארכיונים בעיקר בקולנוע דוקומנטרי אבל לא רק, תחקירנית ואשת תוכן בכללי, יו”ר (משותפת) של הפורום הדוקומנטרי בישראל, ובמקור בכלל למדתי ארכיטקטורה, אז איפה שאפשר אני מכניסה גם נגיעה מזה (מלמדת, כותבת, מדברת).
כילדה, איך דמיינת את עצמך “כשתהיי גדולה”?
חשבתי שזה יהיה משהו מעולם האמנות הפלסטית, ציירת כנראה. ארכיטקטורה זה חלום משלב הרבה יותר מאוחר וקולנוע לא היה חלום מהסוג שהרשיתי לעצמי להודות בו בפני עצמי. בצעירותי זה נראה לי מאוד לא פרקטי, ואותי חינכו שצריך מקצוע. אבל תמיד היה לי ברור שזה יהיה משהו בעולם היצירתי, לא עבודה משרדית משום סוג.
גדלתי בקיבוץ, שזה מקום שבחוויה שלי מחנך לבינוניות, ליישר קו עם הקולקטיב ולא להתבלט יותר מדי, לי תמיד היה ברור שאני יכולה לעשות הכל אבל הסביבה לא עודדה את זה ולא נחשפתי ליותר מדי אפשרויות או מודלים מעניינים, זאת אחת הסיבות שאני בוחרת לגדל את הילדות שלי בתל אביב.
איפה אני מוצאת אותך היום?
בשנים האחרונות, לצד כמה קולגות נהדרות, הבאנו את תחום הארכיונים להתמקצעות גדולה ולמשהו שהולך ונבנה כמקצוע ולא כעוד משהו שאפשר לעשות ‘על הדרך’, כך שעיקר הזמן שלי מוקדש לעבודה על סרטים, סדרות, תערוכות וכן הלאה. בשנה האחרונה יש גם זליגה נחמדה לקולנוע עלילתי, שמכניס יותר ויותר חומרי ארכיון, אבל עדיין קצת כקישוט ולא כרכיב מהותי כמו בדוקו.
אני עובדת על חלק מהדברים הכי מעניינים ששודרו ושהולכים להיות על המסך בשנים הקרובות, ובפועל אני מבלה חלק גדול מהשבוע בארכיונים שונים ומשונים, גם פיזית וגם ברשת. זה יכול להישמע טכני ואולי משעמם אבל בעיני זה מקצוע יצירתי ומרתק ואני שמחה שיש יותר ויותר במאים שמבינים את זה. כשיש דיאלוג טוב עם הבמאי אני מרגישה כמו העיניים שלו, בסרט מבוסס ארכיונים התפקיד הזה כמעט שווה ערך לצלם, כי אלו חומרי הגלם שיש וכדי לעשות עבודה טובה צריך להבין את הלך הרוח של הבמאי ושל הסרט ולהגיע לחומרים כמה שיותר מדויקים, שיאפשרו לו כמה שיותר בחירה בחדר העריכה.
מה שאומר גם המון עבודה טכנית
כן, צריך להבין בפורמטים ובשיטות המרה, וצריך להיות מאוד מסודר כי לפעמים (כלומר, לרוב), חומר שמצאתי והבאתי לעריכה יגיע לשלב האונליין כמה שנים מאוחר יותר ואם העבודה נעשתה בצורה לא מדויקת בשלבים ראשוניים, זה מתכון לצרות גדולות ויקרות להפקה. חוץ מזה אני מכירה היטב את חוק זכויות יוצרים ומקפידה לקרוא ולהתעדכן לגביו, גם בארץ וגם בעולם, אני עוקבת אחרי תהליכי דיגיטציה של ארכיונים בכל העולם וכמובן כאן, ונמצאת בקשר עם הגופים השונים בארץ שאחראים על תהליכי שימור אודיו-ויזואלי (כלומר, מנדנדת לכולם כדי לדעת איפה דברים עומדים ואם צריך לעזור בתזוזה של התהליכים המאוד איטיים האלה, אני על זה).
להיות תחקירן בהיקפים שאני עובדת זה קצת דומה לעיתונות, במובן זה שאתה יודע מעט על המון נושאים, אז אני מומחית לא גדולה למעברות, למנחם בגין, לשבזי, אבות ישורון ושאר כוכבי “העבריים“, ללאה גוטליב והיסטוריה של אופנה בישראל בכלל, ובטח לעוד המון נושאים שכרגע לא עולים בדעתי אבל המחשב שלי זוכר הכל.
הזכרת קודם את הפורום הדוקומנטרי
אז מעבודת תחקיר וארכיונים אני מתפרנסת, אבל חוץ מזה קיבלתי על עצמי השנה גם את תפקיד היו”ר המשותף של הפורום הדוקומנטרי בישראל (יחד עם פרופ’ אבנר פיינגלרנט) שזה תפקיד שאני עושה בהתנדבות אבל ממלא חלק לא קטן מהזמן שלי וחלק הרבה יותר גדול מהמחשבות שלי. זה קרה די במקרה, הייתי חברת הנהלה בשנה הקודמת והיה צריך לבחור יו”ר מתוך ההנהלה ואחרי לא מעט לחץ הסכמתי, אבל אני ממש לא מצטערת. לקולנוע דוקומנטרי יש כוח עצום וחשיבות גדולה וצריך לשמור על הז’אנר הייחודי הזה, כי הוא תמיד הראשון לספוג קיצוצי תקציב מכל הכיוונים. הוא תמיד לוקח יותר מדי זמן ואף פעם לא כלכלי, אם נוסיף לזה את הנטייה של הדוקו להיות פוליטי ולהאיר פינות שלא כולם רוצים שיהיו מוארות, אפשר להבין שאנחנו נמצאים באיום מתמיד.
מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן
אז מה השתנה בדרך והאם היה שלב בו סימנת לעצמך מטרה לחתור אליה?
הכל השתנה, בצורה כמעט מגוחכת. חשבתי שאהיה אמנית, הלכתי לבצלאל ללמוד ארכיטקטורה כי הצד הפרקטי לא הניח לי ובמהלך הלימודים נתקלתי במודעה באוניברסיטה, וכך הגעתי לעבוד בארכיון של ערוץ 1 והתאהבתי בתחום. גם אז עוד לא היה לי ברור לאן כל זה הולך, אבל מהר מאוד הבנתי שלא אתכנן בניינים, הפרטים הקטנים והתהליכים האיטיים גרמו לי סבל רב. חשבתי שאעסוק במחקר של ארכיטקטורה ועדיין לא לגמרי ויתרתי על הרעיון הזה, אבל אחרי גיחות כאלה ואחרות לאקדמיה הבנתי שגם זה לא המסלול בשבילי. מה שאני עושה היום, שזה בעצם קצת מהכל, מתאים לי בצורה שלא ידעתי שאפשר. התחקיר קצת דומה למחקר היסטורי, אבל עם מימד יצירתי, אני חושבת, כותבת, לומדת ולכל זה הצטרפה השנה פעילות פוליטית אז בכלל שמח.
אני מאמינה גדולה בלהיות בתנועה תמיד, פיזית ונפשית. לזוז, לשנות, לצאת מאזור הנוחות, לא לפחד ולא לוותר על הזדמנויות. למדתי במהלך השנים שכל שינוי עשה אותי בנאדם הרבה יותר ‘משוכלל’ ומעניין בכל מובן.
בואי נחזור רגע להתחלה
אני אציין כמה רגעים כאלה, כל אחד שינה קצת את המסלול בתורו:
לבחור ללמוד ארכיטקטורה בבצלאל ולהצליח להתקבל בשנים שזה היה מאוד קשה, למרות שלא הייתה תמיכה גדולה בסביבה שהגעתי ממנה ולא הכרתי אף אחד שעבר את המסלול הזה.
לעזוב את ערוץ 1, מה שהיה אז כמו לעזוב כלוב של זהב, לעולם של עצמאות ולהתחיל ללמוד, בעיקר מלא מעט טעויות, מה נכון בשבילי.
לחזור להתפרנס לבד אחרי שנפרדתי ממי שהיה בן-זוגי ועדיין אב בנותי ואחרי כמה שנים שבהן רק לימדתי וגידלתי ילדות, היה כמו להתחיל מהתחלה וללמוד מחדש לעמוד על הרגליים (המקצועיות), בהתחלה חשבתי שאמצא עבודה כשכירה אבל מהר מאוד הפרויקטים העצמאים מילאו לי את היומן והכיוון התבהר.
נמוך
בטוח שהיו פרויקטים שרציתי ולא קיבלתי, אבל אני לא זוכרת אותם כרגעי שפל. יש לי תכניות גדולות ואני יודעת שכולן יקרו בזמנן, אני גם לא בנאדם שנתקע ולא מתרגשת יותר מדי מנפילות, בדרך כלל למחרת אני כבר שוכחת ושקועה במשהו חדש.
גבוה
כל פרימיירה, כל סדרה או סרט חדש שיוצא, כל מציאה נדירה של פיסת ארכיון, כל הצלחה והישג במסגרת הפורום מרגש אותי. בגלל שאני קיבוצניקית, שכסף זה מילה גסה בשבילה אני חשה תחושת גאווה עצומה כשאני מצליחה לסגור חוזים ראויים כלכלית, זה ממש עולה לי בבריאות לבקש תשלום ראוי על העבודה שלי אבל אני לומדת ומשתפרת כל הזמן.
תפנית בעלילה
הכניסה לפעילות ציבורית הייתה מלווה בהמון חששות ולקח לי הרבה זמן להסכים, יש לי חוש אחריות מפותח (גם זה מהקיבוץ לדעתי), אבל הרגשתי צעירה מדי לתפקיד כזה, בעיקר מבחינה מקצועית (גם מבחינת הגיל, אני באמת הכי צעירה בתפקיד), חששתי שאייצר לעצמי התנגדויות ואפסיד עבודות בעקבות זה. הכרתי את קודמיי בתפקיד, כולם לוחמים גדולים שהשיגו הישגים ראויים ומי אני לעומתם?
בפועל שום דבר מזה לא קרה, הכרתי ואני עדיין מכירה כל הזמן אנשים חדשים ומעניינים, אני צוברת ידע, בטחון ומרגישה שאני עושה משהו חשוב. אני מוקפת באנשים שתמיד מוכנים לתת עצה ולעזור כשצריך ובצוות מקצועי מחויב ואיכותי, כך שאני מלאה בטחון שנעשה עוד דברים גדולים.
לסיכום
לעיתים יוצא לנו לפגוש בדרך, ככה במקרה, דמויות המותירות עלינו רושם כביר, חיובי או שלילי, כזה הנטמע בזכרון כחוויה מכוננת. נשמע מוכר?
יש כמה כאלה, אני לא חושבת שהם יודעים כמה הם משמעותיים עבורי; מורה שהאמינה בי בבית ספר ושלחה אותי ללמוד ציור במסגרת מקצועית יותר, מפיק אהוב שהמליץ וממשיך להמליץ עלי לכל דורש, במאי יקר במיוחד שאחרי עבודה איתו היומן שלי התמלא באורח פלא.
אני אציין את אסנת טרבלסי, שגררה אותי להצטרף לפורום, בהתחלה לעשות סדנת תחקיר, אחרי חודש כבר התמודדתי להנהלה ואחרי שנה הייתי היו”ר והכל באשמתה (או בזכותה).
זאת שרשרת שלמה של אנשים, שהאמינו ביכולות שלי הרבה יותר ממה שאני האמנתי בהן, לפחות בזמנו ואני באמת חייבת להם המון.
תוכניות לעתיד
השנה הצבתי לעצמי לסיים את התואר השני שהתחלתי לפני משהו כמו עשר שנים ונטשתי מחוסר זמן, אז עכשיו, כשיש לי הרבה פחות זמן, אני חוזרת לאוניברסיטה.
אין לי אספירציות לביים וגם אין לי ידע ממשי בקולנוע, אבל כן הייתי רוצה לעמוד מאחורי התוכן בפרויקטים דוקומנטריים. יש לי כמה רעיונות מעולים שאני מקדמת עם שותפים והם יקרו בסוף.
אני רוצה להמשיך ליהנות מהעיסוק שלי ולהמשיך להתרגש מהעבודה, מהמחקר, מהאנשים ומהיצירה. אני מתכננת להמשיך להתמקד בתחומי התרבות והאמנות, אבל תמיד מתוך ראייה אינטר-דיסציפלינארית רחבה, שמשלבת בין תחומים ולא מייצרת גדרות והפרדות מלאכותיים. אם אקום יום אחד משועממת זה יהיה סימן שמשהו גדול מאוד השתבש.
אני שואפת להישגים בפורום, המובנים מאליהם הם להגדיל תקציבים, להרחיב קהלים, לבנות קהילת יוצרים פעילה, להישאר גוף אקטיביסטי ולוחם.
אולי זה דווקא מקום טוב לכתוב כמה מהם כאן, אין לדעת מי קורא: היינו רוצים לייסד את יום הקולנוע הדוקומנטרי, שבו יוקרנו סרטים דוקומנטריים בכל הארץ במחיר מוזל. עוד חלום זה בית הפורום הדוקומנטרי; מקום לסדנאות, כיתות אמן, הרצאות, חינוך דרך קולנוע, חללי עבודה ליוצרים והקרנות סרטים בשיתוף עם עוד כמה עמותות שקשורות לתחום. אני מאמינה גדולה ביצירת קהילה לומדת ויוצרת ובשביל זה צריך מקום פיזי.
מתוך כתב העת תקריב, “חזיונות בלתי פוסקים”, מאמר מאת חגית בן יעקב
מעוניינים לתמוך בפרויקט “נשים בעבודה”? לתמיכה חודשית בסכום קבוע או תמיכה חד-פעמית, בכל סכום שתחפצו. אנא צרו קשר במייל ilanitshamia@gmail.com
Ilanit Shamia 