היא נרשמה ללימודי קולנוע באוסטרליה, ברגע של ספונטניות, שהתרחש בעיצומו של הטיול של גיל עשרים (פלוס), אבל כמו הרבה מהלכים ספונטניים, גם המהלך הזה הגיע אחרי כמה וכמה שנים של התלבטויות וחיפושים. הלימודים שהחלו באוסטרליה, הגיעו לקו הסיום בבית הספר לקולנוע “סם שפיגל” בירושלים, עם סרט הגמר “דיפלומה”, שנוצר בעקבות ידידות שהתפתחה בינה לבין מספר נשים פלסטיניות תושבות חברון, והוצג ואף זכה בפרס בפסטיבל קאן. מאז הספיקה לביים סרט נוסף, “ההר”, שהוצג בפסטיבל הסרטים בונציה, ולהבדיל מלא מעט יוצרים, מצהירה יעל קיים, האורחת השביעית שלי בפרויקט “נשים בעבודה” כי סימנה לעצמה בשלב די מוקדם כמטרה – להתפרנס מהיצירה, מטרה שהיא מצליחה לממש באמצעות פגישות עבודה מרובות, עבודה על מספר פרוייקטים במקביל והוראה, שם, תוך כדי דיאלוג עם הדור הבא של הקולנוענים המקומיים, היא מנסה לזכור את המילים “חפשו את הקול הייחודי שלכם כיוצרים” שנאמרו לה בשנת הלימודים הראשונה ונטמעו כזכרון ממריץ וחיובי.
בעתיד היא חולמת לביים מיוזיקל, קומדיה רומנטית וסרט אימה ובינתיים עובדת על דרמה קומית בשם “חרדיות רעות” (בשיתוף עם היוצרת מרלין וונג) ועל תסריט המתרחש בחלל החיצון, נושא שבסך הכל די מתחבר לחלומות אותם טיפחה בילדות, בשעות מנוחת הצהריים בין כותלי חדרה.
איך נגדיר אותך?
במאית תסריטאית ומורה (מכללת ספיר, המרכז הבינתחומי וסינמה טי אל וי).
כילדה, איך דמיינת את עצמך “כשתהיי גדולה“?
כילדה רציתי להיות פיראטית, או אבירה או אקדוחנית במערבונים, או מינימום מרגלת במחתרת שעוזרת להציל יהודים בימי השואה. היו לי חלומות מאוד גדולים ולא ריאליסטיים, שהייתי מטפחת בין כותלי החדר שלי בין שתיים לארבע – שנת הצהריים של אמא שלי ואחי הקטן. ואז כשהם היו קמים מהשינה, הייתי יוצאת לסלון וחשה תסכול עז שאני רק ילדה במשפחה ממוצעת ברמת גן .
איפה אני מוצאת אותך היום?
מתעלת את כל הפנטזיות הגדולות לתסריטים וסרטים, כותבת, ובמקביל מלמדת ונותנת מניסיוני לחולמים אחרים- סטודנטיותים. כרגע אני עובדת על תסריט בשם Amor1, שמתרחש בחלל החיצון בתמיכת “המזקקה” (שיתוף עולה בין פסטיבל חיפה, תדמור הפקות, קשת וקרן רבינוביץ) ו”חרדיות רעות” דרמה קומית בשיתוף היוצרת מרלין וניג ובתמיכת המיזם לקולנוע בירושלים והקרן החדשה לקולנוע .
מה השתנה בין לבין והאם היה שלב בו סימנת לעצמך מטרה לחתור אליה?
בערך מכיתה ב’ ידעתי שאני רוצה לעשות משהו בתחום הקולנוע והטלוויזיה, אבל לא ידעתי מה ואיך לעשות את זה. בנוסף, המון שנים הפחד מכישלון שיתק אותי: בגלל פחד לא ניגשתי למבחנים לתלמה ילין וקינאתי באלו שהעזו וניגשו. במשך שנים קינאתי והערצתי סטודנטים לאומנות וקולנוע, כאלו שהעזו, וניסיתי ללמוד דברים אחרים כמו סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. בגיל 23 החלטתי שאני חייבת לנסות גם אם אכשל ועשיתי כמה סרטים קצרים יחד עם חברים, ומאז בעצם לא הפסקתי. כל יצירה חיזקה את הביטחון שלי ליצירה הבאה שאחריה. המטרה שסימנתי לעצמי בשלב די מוקדם היא – להתפרנס מהיצירה שלי, ואני מאוד שמחה וגאה שמאז סיום לימודי, אני אכן מתפרנסת בעיקר מתסריט ובימוי .
איך זה בא לידי ביטוי בפועל?
עם סיום הלימודים התחלתי להגיש בקשות למלגות וקרנות, למעשה אפשר לומר שעבדתי בזה ובמקביל עבדתי כתחקירנית בשכר מינימום, ותוך כדי, כל הזמן אמרתי לעצמי שכל “לא”, כל סירוב מחזק אותי. בסוף התקבלתי, ממש אחד אחרי השני, לשני רזידנסי (שהות אמן) וחממה. אנשים שפגשתי בזמן הזה היו די בהלם כשאמרתי להם שמה שהכי משמח אותי זה, שאני יודעת שתהיה לי הכנסה לשנה הקרובה.
היום, אני משתדלת לעבוד תמיד על כמה דברים במקביל, אבל לא יותר מדי, כי אז מתחילים להתפזר. אני מכירה אנשים שיכולים לעבוד על שישה פרויקטים במקביל, אני לא. אני עובדת על שניים-שלושה פרויקטים במקביל, ובזמן הזה כבר מייצרת דברים חדשים ויודעת מה יהיה הפרויקט הבא שארצה לקדם. זה גם אומר לחפש כל הזמן מקורות מימון, אם בארץ או בחו”ל, לקיים הרבה פגישות ולהשתלב בפרויקטים של אנשים אחרים. האמת שמזה אני מאוד נהנית, זה אפילו משחרר. לאחרונה למשל עיבדתי לתסריט, ספר של אלי עמיר, “יסמין”, לסרט של ערן ריקליס. היתה לי חוויה מדהימה וזכיתי להכיר במאי נהדר ואיש מקסים שבאמת הפך להיות חבר. אני גם באמת אוהבת ללמד. אני בתקופה שקלטתי פתאום, שאני מאוד נהנית לעבוד עם האנשים שאני עובדת איתם ומהבחינה הזאת אני מרגישה ממש פריבילגית. רוב הזמן זה ממש כאילו שהזמנתי חברים הביתה ואני נהנית לשחק איתם. הסיבה שאני מבינה שזה פריבילגי היא כי זה לא תמיד היה ככה.
בואי נחזור רגע להתחלה.
בגיל 22 טיילתי באוסטרליה והעזתי, די בספונטניות, להירשם שם ללימודי קולנוע בבית ספר מאוד יוקרתי, VCA, שמקבל רק 12 סטודנטים בשנה. הריחוק מהארץ ואווירת הטיול אפשרה לי לקחת את עצמי פחות ברצינות ולהעז- התקבלתי!
להירשם באופן ספונטני ללימודי בארץ זרה תוך כדי טיול זה בהחלט ספונטני. איך התגלגלת לשם?
הלכתי לאיזו מסיבה ושם פגשתי במקרה בחורה ישראלית בשם סיון גל. היא סיפרה לי שהיא לומדת תיאטרון בבית הספר הזה (מאז היא חזרה לארץ וגם היא תסריטאית) וזה נשמע לי מעניין, אז הלכתי לשם, ממש סתם, זה היה קרוב, במרכז העיר. נכנסתי לבית הספר לקולנוע, לקחתי פרטים והחלטתי לנסות להירשם. נדמה לי שבארץ בכלל לא הייתי מנסה להירשם כי אז זה נראה לי כמו משהו של “גדולים”, כאלה שלמדו אמנות מכתה א’. תמיד רציתי ללמוד אמנות, התלבטתי, ידעתי שאני רוצה לעשות משהו, אבל לא העזתי. אני זוכרת שכשהגעתי ביום הזה ל VCA היו שם שני סטודנטים שהכי התנשאו עלי ודיברו בפאתוס, ואמרו לי שלא כל אחד יכול להתקבל. הכי מצחיק זה, שאז קניתי את זה. אני זוכרת שהרגשתי ששהיתי בנוכחות של אנשים גדולים ואמרתי לחברים בדירה (בפאתוס): “פגשתי היום סטודנטים לקולנוע”.
שנה לאחר מכן התחלתי שם את הלימודים. המשפט שאמרו לנו במפגש הפתיחה מהדהד לי עד היום : “חפשו את הקול הייחודי שלכם כיוצרים”. בהמשך ואחרי תאונת דרכים, חזרתי לארץ והמשכתי את לימודי בבית ספר “סם שפיגל” בירושלים. הגעתי לשם בשנה ג’ וסיימתי שנתיים אחרי.
בשנה האחרונה של לימודי הקולנוע שלי בירושלים, נסעתי הרבה לחברון והייתי פעילה שם ובקשר עם כמה נשים פלסטיניות (ששתיים מהן הפכו להיות חברות קרובות עד היום). המרפסת של אחת מחברותי הייתה מרושתת כולה- כאבטחה נגד יידוי אבנים. כשהייתי מגיעה לבקר ורואה את חברתי שיושבת בה, היא נדמתה לאישה בכלוב. לקח לי זמן והרבה שיחות איתה, בכדי לגבש את התסריט לסרט הגמר שלי “דיפלומה” ועוד זמן בכדי להעז ולהוציא צוות צילום לגגות העיר חברון ולהוציא את הסרט לפועל. בבוקר שלפני הצילומים קמתי עם זיעה קרה, התקלחתי ויצאתי לפגוש את הצוות. בסופו של דבר, זו היתה חוויה מדהימה ושיתוף פעולה חברי וטוב בין צוות ישראלי לפלסטיני . אחרי הצילומים הרגשתי שלא משנה מה יהיה עם הסרט, אני כבר מאושרת מעצם עשייתו וחוויית העשייה. בהמשך קרה משהו שלא האמנתי שאפשרי – הסרט התקבל לפסטיבל קאן 2009 וזכה שם בפרס. זה פתח לי את הקריירה ואפשרויות בינלאומיות.
מתוך הסרט “דיפלומה” צילום: יניב לינטון (באדיבות יעל קיים)
נמוך
האם היה בו רגע שקלת לוותר על רעיון או פרויקט ?
כשלקחתי את הצלם זיו ברקוביץ לצילום מקדים בחברון והוא אמר לי שזה מסוכן מדי ובלתי אפשרי לצלם ככה סרט עלילתי. הוא צלם מקצועי וחרוץ, מילותיו חדרו אלי וכבר חשבתי לבטל את הכל. כמה ימים אחרי זה, הוא התקשר אלי ואמר שראה סרט של וורנר הרצוג שיצא עם צוות לצלם הר געש בוער ושהוא חשב על זה שוב ושהסרט שכתבתי חייב לקרות בחברון ושהוא רוצה לצלם אותו. זה החזיר לי את הרוח למפרשים ויחד עם צוות קטן ומגובש יצאנו לצילומים.
מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן
גבוה
כשסרט הביכורים שלי “ההר” בהפקת “יולי אוגוסט הפקות” הוקרן בפרמיירה בפסטיבל ונציה לפני קהל של 1,200 איש שעמדו ומחאו כפיים לאורך כל כתוביות הסיום של הסרט.
טריילר “ההר”
תפנית בעלילה
רדיו! ב2017 ו25 שנה אחרי העונה הראשונה, הסדרה שהכי השפיעה עלי כנערה, “טווין פיקס” חזרה לעונה חדשה ואוטרית במיוחד של דיוויד לינץ’. בשיתוף פעולה עם רדיו “הקצה” ובהפקתו של קוואמי המקסים באדם, ערכתי והגשתי תכנית רדיו בשם “טווין פיקס רדיו” שליוותה את העונה, עם אורחים באולפן ומוזיקה נפלאה. מאז אני מאוהבת במדיום של רדיו ופודקאסטים. בעקבות התכנית פיתחתי קורס אקדמי על יצרתו של דיויד לינץ’ אותו אלמד בתואר השני של מכללת ספיר בשנה הבאה.
לסיכום
לעיתים יוצא לנו לפגוש, ככה במקרה, דמות שהמפגש עמה הותיר בנו רושם כביר, חיובי או שלילי, כזה הנטמע בזכרון כחוויה מכוננת. נשמע מוכר?
המפגש עם עורכת התסריט אוסי נשרי, שגרמה לי להבין שתמיד יש דרך לגרום לדברים לקרות. צריך פשוט להיות מספיק קשובים וחדורי מוטיבציה בכדי למצוא אותה.
תוכניות לעתיד
חולמת לעשות מיוזיקל, קומדיה רומנטית וסרט אימה, להמשיך ללמד וליהנות בשיעורים עם הסטודנטים, להמשיך לעבוד עם אנשים שאני אוהבת ולהמשיך להתפרנס מזה .
בונוס: מבחן בכדל
וגם: מטפסת הרים – המסע של יעל קיים בניו יורק
Ilanit Shamia 