״אני נעשית חסרת שקט ולא מרוצה כשאני מרגישה דריכה במקום” אומרת כנרת רוזנבלום, האורחת השישית שלי בפרויקט ״נשים בעבודה” ומי שמצליחה לחבר, די בקלות יש לומר, בין עולם הכתיבה, העיתונאית והספרותית, לתחום היעוץ הארגוני.
עיתונות, לימודי פסיכולוגיה וסוציולוגיה, עבודה בבית הספר לפיתוח מנהיגות (ביסל”ם) כאזרחית עובדת צה“ל, כתיבת שני בלוגים – ::רווחים:: על “ייעוץ, מנהיגות, ארגונים ומלאכת החיים” ו“פריזאית” ששמו מעיד על תכניו המענגים – וגם צילום, כתחביב, מילאו במהלך השנים ועדיין ממלאים במינונים שונים את שגרת יומה של מי שמעידה על עצמה כי הגשימה את החלומות שבכלל לא חשבה לחלום, על חיים מלאים בכתיבה, יופי ואמנות.
“החלק הכי מעניין בעבודה שלי הוא מערכת ההפעלה האנושית והבינאישית” היא מוסיפה בהתייחסות לעבודתה כיועצת ארגונית, התייחסות, שבקריאה שנייה, בעיניי לפחות, מתחברת באופן טבעי לעולם הספרות והעיתונות.
את התשובות לשאלות שלי היא כותבת ממקום מושבה הזמני מול נוף מרחיב לב בצפון הארץ, שם היא שוהה כדי להתקדם בכתיבתו של רומן חדש ובמקביל, מתכוננת להרצאה בשם ״שמחה בעבודה״.
איך נגדיר אותך?
יועצת אירגונית וסופרת, לפעמים להיפך, תלוי ביום, בעלת הבלוגים “פריזאית” ו::רווחים::, צלמת חובבת, אמא של ובת הזוג של.
כילדה, איך דמיינת את עצמך “כשתהיי גדולה“?
בעיקר מאוד רציתי להיות גדולה. חשבתי שעולם הגדולים, ספציפית עולם העבודה של הגדולים, הוא רב אפשרויות, ושהן מרגשות ומרתקות. היו לי חלומות מביכים על היותי חיילת בעורף האויב, כזאת שבאומץ ובתושיה מצילה את המצב ומכריעה את המערכה. אני לא זוכרת מה עוד חלמתי ספציפית, אבל הייתי אחת הנשים הראשונות שעשו את מה שעשיתי בחלומותיי המפורטים. נדמה לי שהמצאתי כמה המצאות ששינו את העולם, שזכיתי לכבוד וליקר ושהייתי מאוד חשובה, והתחום היה פחות משנה.
לעומת זאת, אני זוכרת על מה לא חלמתי: לא חלמתי על שום דבר אמנותי. למרות שצילמתי וכתבתי מגיל צעיר, והיום לצד שני אלה, אמנות, אדריכלות ועיצוב ממלאים חלק חשוב בחיי, לא העליתי על דעתי לחלום להיות אמנית. אפילו כתיבה עיתונאית נראתה לי כשייכת לקאסטות שהן לא שלי. אני שמחה שהיום החיים שלי רוויים ביצירה ובאמנות; אני מצטערת שלא העזתי לחלום על זה מפורשות קודם.
אם חורגים מתחומי החלומות בהקיץ: לא מעט שנים נמשכתי למשפטים ולפסיכולוגיה, עד רגע לפני תחילת הלימודים התלבטתי ביניהם. בסוף, טוויסט מקרי הביא אותי לוותר על לימודי המשפטים וללכת על הפסיכולגיה. לא מצטערת.
ואיפה אני מוצאת אותך היום?
היום הוא יומה הראשון של חופשת כתיבה, ובעצם אני משתמשת בשאלון כדי לחמם את האצבעות על המקלדת. נסעתי לצפון, ליחידת דיור קטנה עם נוף מרחיב לב, כדי להתקדם ברומן שאני כותבת. בדרך כלל אני משתדלת להגיע לחופשות הכתיבה נטולת מטלות אחרות, אבל זאת תקופה גדושה, ואני צריכה גם לסיים הרצאה שיש לי בשבוע הבא על “שמחה בעבודה“ (יש בונוס בסוף הכתבה א.ש) ולבנות סדנת פיתוח צוות להנהלה בחברת הייטק שאני מלווה כבר כמה שנים. טוב שהראיון בסקייפ שהיה אמור להיקבע להיום זז. אני צריכה למצוא את שביל הכניסה לבועה שמאפשרת לי לכתוב.
אם ב“היום” רחב יותר עסקינן, אז חלק הארי של הזמן שלי מוקדש לייעוץ ארגוני. אני מלווה מנהלים, יזמים וצוותי הנהלה בתהליכים של פיתוח מנהיגות, צמיחה ושינוי. בפועל היומן שלי מורכב מפגישות אישיות, מפגשי הנהלה וסדנאות במספר ארגונים שאיתם אני עובדת.
התמזלתי לעבוד בעבודה שמכניסה אותי לאחורי הקלעים של העולם, של התעשיה, הכלכלה ושל האנשים שמניעים אותן. אני יודעת איך מייצרים פלסטיק, איך מחליטים למי לא לאשר אשראי, איך בוחרים אילו מכוניות לייבא, מה משפיע על הליין-אפ, איך משאירים משתמשים באפליקציה כמה שיותר זמן.
אבל החלק הכי מעניין בעבודה שלי הוא מערכת ההפעלה האנושית והבינאישית, ואני אסירת תודה על ההזמנה לצדה האחורי והנסתר מהעין, ועל היכולת שלי לעזור שם.
בין יום ליומיים בשבוע אני משתדלת לכתוב. אני כותבת רומן, אני כותבת פוסטים ל“פריזאית” או ל::רווחים::, ולפעמים כתבות, סיפורים, מאמרים, הצעות לסדרות, תסריט לסרט תיעודי, טקסט לוידאו ארט. לא כולם רואים אור, לא בכולם אני מוצאת את הסוף או את האמצע. אבל בחלקם כן.
בין לבין לבין לבין אני מצלמת. וככל שניתן, אני גם הולכת. הצילום וההליכה, והמחשבה על הדברים שמתאפשרת לי תוך כדי, הם אולי החוט המקשר בין שלל הדברים שאני עושה.
מה השתנה בדרך והאם היה שלב בו סימנת לעצמך מטרות לחתור לכיוונן?
לא סימנתי לי מטרות באופן מודע ושיטתי. ועם זאת, התקדמות ותנועה כשלעצמן היו ועודן חשובות לי. לא כאידאל, כצורך. אני נעשית חסרת שקט ולא מרוצה כשאני מרגישה דריכה במקום.
החלומות שחלמתי לא התגשמו: לא זכיתי בפרס נובל וגם לא הפצצתי את הכור, ולצערי לא נראה לי שבימי חיי אוכל לסמן וי על סעיף הגדולה. אבל בדבר אחד צדקתי: העבודה מרתקת ומספקת.
דווקא את החלומות שלא ידעתי שהיו לי הגשמתי: להיות עיתונאית בעיתונים שאהבתי והערכתי מאוד, להיות בעלת טור, לכתוב ספר; ובכלל – שכתיבה, אמנות ויופי והבעה יהיו חלק מהחיים.
כשחלמתי על להיות גדולה, חלמתי בכל פעם על לעשות דבר אחד. לא חלמתי להיות גם שרה גיבורת ניל“י וגם עזית הכלבה הצנחנית וגם מארי קירי. אבל בסוף, התברר שבשבילי חלומי הרבה יותר לעשות כמה דברים, להיות כמה דברים, לזוז, ובכל זאת להעמיק ולהתפתח, בלי לנטוש את מה שכבר עשיתי ולמדתי. להרשות לנדבכים להיבנות זה על גבי זה, גם אם הם לא בהכרח שייכים לאותה ספרה. ::רווחים::, הבלוג שלי על ייעוץ, מנהיגות, ארגונים ומלאכת החיים, הוא דוגמה טובה להיתוך שהצליח, אחרי שנים של חיפוש, בין אני היועצת לאני הכותבת.
דבר מעניין שלא ידעתי עליו כשיצאתי לדרך הוא הכמיהה שלי לחופש ולעצמאות. עד שלא התחלתי לעבוד לא העליתי על דעתי עד כמה חופש חשוב לי, יותר מיציבות, אפילו יותר משייכות. די מהר הבנתי שחופש מתחיל בתעסוקה שמאפשרת גמישות, חירות מקצועית ותגמול כספי הולם למאמציי וכישוריי.
ויש טריידאוף: בדידות. אין ארוחות חינם, וכשאת עצמאית, גם אין תן ביס.
בואי נחזור רגע להתחלה
אמנם לא חלמתי להיות עיתונאית, אבל בעצם, כמעט כמו כולם בסביבה שלי, אז ב-92′, גם אני חלמתי להגיש את ציפורי לילה בגל“צ. במחזור הגיוס שלי לא היו מיונים לגל“צ או ל“במחנה“, אז טעיתי לחשוב, שהקודקוד השלישי של משולש התקשורת – יחידת דובר צה“ל – יהיה מקום טוב להתבטא בו. טעות של מתחילים. זה היה בית ספר לדוברות ולא לעיתונות, אבל ביליתי בו חודשים טובים עם חבורה מצוינת ובהתחככות אינטנסיבית עם עולמות התקשורת. לעיתונות אז היה כוח משיכה שלא יכולתי ולא רציתי להתנגד לו, ויום אחרי השחרור התחלתי לעבוד ב“זמן תל אביב” ככתבת תרבות. במקביל נרשמתי ללימודי פסיכולוגיה וקולנוע.
שילוב מעולה אבל אינטנסיבי
עזבתי אחרי סמסטר אחד את הקולנוע, לא בגלל האינטנסיביות, כי לא הרשו לי לקחת תסריטאות יחד עם הפסיכולוגיה, אז נשארתי עם הפסיכולוגיה והמשכתי לסוציולוגיה. במקביל שידרתי לעיתון כתבות מגזין מהטלפונים הציבוריים בגילמן ובמכסיקו, הייתי מפיקה, כתבת ואחר כך עורכת, אחד התפקידים האהובים עלי בעולם, שאני מארגנת לעצמי מדי פעם ב“פריזאית” וכתבתי את הספר “בנות – המדריך השלם להתבגרות” (כתר, 2000). לקחתי חל“ת מהעיתון כדי לסיים את כתיבת הספר, אבל אחרי כמה חודשים הכל השתנה שם ולא היה לי לאן לחזור, והתחלתי לעבוד במדור מחקר ופיתוח בבית הספר לפיתוח מנהיגות בצבא (כן, הייתי אזרחית עובדת צה“ל).
איך הגעת להחלטה לעבוד שם, בכל זאת, מדובר במעבר מאוד חד, מעולם העיתונות הפרוע של שנות התשעים לצבא?
אני יושבת באילנ‘ס קרליבך, בוכה בקול רם כי שוב בוטל פרויקט שעבדתי עליו חודשים בלי שאף אחד טרח לשתף אותי, ובי נשבעת שאמצא דרך להיות לא תלויה בעיתונות למחייתי.
פה אני קצת גאה בעצמי של אז, כי הייתי כולי מאוהבת במקצוע המשכר והנפלא הזה וכמו כל העיתונאים שנולדו לתוך המקצוע הזה גם אני חשבתי אז שאין אף מקצוע שווה כמותו בעולם וגם שאין שום דבר אחר שאוכל להיות טובה בו כמו בזה.
מתוך מערכת היחסים המקצועית מלאת התשוקה וההתעללות הזאת הבנתי – אם להשתמש במילים של היום כדי לתאר את הרגשתי דאז – שגם המקצוע הכי נהדר לא יכול להישאר נהדר לאורך זמן בארגון שאוכל את יושביו ואת עצמו. שהפיצול הזה – למות על המקצוע שלנו ולשנוא את הארגון – זאת הפרדה שאולי עוזרת לנו לעבור את היום, אבל לא מקדמת אותנו למסלול עבודה שיש בו התפתחות ושביעות רצון.
הסיבה השניה שאני גאה בעצמי, זה שהעזתי לדמיין מצב שבו אני לא מתפרנסת מעיתונות ובכל זאת לוקחת בה חלק.
בסופו של דבר, ולא באופן מהונדס, זה הביא אותי לבחור באחד הצמתים במסלול האחר, בקריירה בתחום הייעוץ ופיתוח המנהיגות. נהוג לומר (טוב, אני נוהגת) שבית הספר לפיתוח מנהיגות הוא ה-8200 של הייעוץ הארגוני בארץ, וזה נכון: למדתי שם ייעוץ והנחיית קבוצות מטובי אנשי המקצוע בארץ ובעולם. בית הגידול הזה אחראי על התפיסות המקצועיות שבחלקן אני אוחזת עד היום ועל ניסיון עשיר ומגוון שרכשתי שם.
בעבודה בעיתון למדתי הרבה על הארגוני, החלק השני של הייעוץ הארגוני, אבל אלה חומרים לסדרת מאמרים (שהתחלתי לכתוב אבל ראו סעיף קודם).
נמוך
בכל פעם שהתחלף עורך בעיתונות ופיטר אותי (פעם במייל בלי שורת נושא, הי אתה גיבור גדול) כי הוא לא אהב את הכתיבה שלי, או כי לא הייתי מאנשיו, בלי שום צורך לנמק, להכין, לתת צ‘אנס, להדריך.
מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן
גבוה
כשהייתי חוקרת צעירה בבית הספר למנהיגות, כזאת שלא מבינים אם היא שייכת ליועצים או לחיילים שמתפעלים את בית הספר, התחיל להתגלע המשבר במערך מילואים. קיצוץ בתקציב הבטחון פגע דרמטית במספר האימונים, מה שהצטרף לתסיסה חברתית על המחיר הכבד שמשלמים מעטים בשביל רבים, בשביל כולנו. במזג שמתאים רק לאנשים צעירים ופעורים, שלא מבינים שום דבר מהחיים שלהם אבל בכל זאת מעיזים, יצא שהצעתי להפגיש את מפקדי המילואים בסדנאות מנהיגות במקום האימונים שבוטלו.
פיתוח מנהיגות במערך המילואים היה אז מחוץ לטווח האפשרויות של בית הספר ושל מערך המילואים. ההצעה נפלה על צורך אדיר ועל כמה מפקדים בכירים שחשבו ששווה לתת לה צ‘אנס.
חיפשתי מסגרת תאורטית חדשה להבין את סיפור המנהיגות והלכידות שם, שהוא שונה לחלוטין מזה של הסדיר, ומצאתי אחת כזאת בלא פחות מאשר קורס “סוציוארוטיקה” בלימודי התואר השני בסוציולוגיה. מפה לשם, פיילוטים וסדנאות, האינתיפאדה השניה שבה האתגרים של מפקדי המילואים היו קשים, לפעמים מנשוא, הקשבה לצרכים המשתנים ועבודה עם כמה מפקדי חטיבות ואוגדה, הובלתי את מערך פיתוח המנהיגות במילואים. כשעזבתי הוא כבר היה שריר וקיים, עם שיטות וכלים ותורה ומבוסס היטב בצבא ובגופים המייעצים.
תוכניות לעתיד
להשלים את הרומן. מלבדו, יש לי הרבה רעיונות ליצירה, טלויזיה, סדרות ודוקו ופורמטים חדשים. יש לי גם תכניות שקשורות בכתיבה בתחום הייעוץ; אני תמיד עלולה להתפתות לכתוב טור בנושא באכסניה טובה. אבל בעיקר אני רוצה להמשיך ולכתוב, מתוך סקרנות ודחיפות יותר מאשר מתוך חשש ורגשי אשמה (למה, למען השם, את עונה על השאלות של אילנית בחופשת כתיבה?).
בייעוץ – החלום שלי לא קשור במה. מהמה אני מבסוטית, חלאס: יש לי ארגונים ומנהלים מרתקים לייעץ להם, לקוחות שמחויבים לתהליך הייעוצי כי הם מוצאים בו ערך, העבודה שלי מעניינת אותי מאוד, כל הזמן, ואני מרגישה מועילה. אני מוזמנת להרצאות בפורומים שווים, מדי פעם מבקשים לשמוע את דעותיי ותפיסותיי והפרנסה – טפו טפו, אין טענות.
בעניין האיך: שנים חלמתי על משרד משלי, סטודיו משלי, שאני גם כותבת בו וגם משמש אותי לפגישות ייעוץ עם לקוחות. לחלק מהפגישות אני מגיעה באופניים, וזאת גלולת אושר שהייתי מחלקת בנדיבות, לו הייתי יכולה. הייתי רוצה לבזבז פחות זמן על אדמיניסטרציות מעיקות, כמו תיאומים, חשבוניות, טיפול בתקלות.
הגשמתי את חלום המשרד, ובהמשך את החלום על משרד יפה ואז הצטרפה אלינו גם מכונת קפה. עכשיו אני רוצה משרד יפה עם מכונת קפה אבל גם עם קפה קר. וגם שישפצו כבר את השירותים בבניין, אבל יכול להיות שפה הגזמתי לגמרי.
בונוס:
על שמחה בעבודה – הפוסט הראשון שהזוכר בכתבה והנה הפוסט השני
לסלון – פרויקטים החגיגיים, מרובי המשתתפים של “פריזאית“
Ilanit Shamia 