רבע מיליון איש התכנסו בשישי האחרון בשדרות בן ציון, בסמוך לכניסה
של “האוזן השלישית”. דגלים מתנופפים, חיוכים רחבים ובגדים מנצנצים
קיבלו את פני. נרגשת, הגבתי בענווה מזוייפת השמורה למלכים
“באמת לא הייתם צריכים”
מלמלתי בביישנות מוגזמת, בסך הכל באתי להחליף סרטים
אני יודעת שכל הסיפור הזה של צפיפות ורעש לא אהוד על רבים מחבריי לשכונת
מרכז העיר, אבל אני די נהנית לחלוף בסמוך לאירועי ענק עירוניים, להביט
במתכנסים, ברוקדים, ברצים. בסך הכל נחמד לפגוש אנשים שעדיין לא אימצו
את עמדת הצופה הנרגן וזעוף הפנים. כמובן שאני מעדיפה לצפות בכל
הפעילויות הללו ממרפסת בית הקפה הממוזג, אבל ניתן לראות עלי
בבירור כי אני צופה בהנאה גלויה, מפגינה תמיכה ומעודדת במרץ מעומק הלב
אבל הנה היא קופצת, הנרגנת המקננת בתוכי ולא מצליחה
.להתאפק, מתעקשת להשבית שמחות
בסופו של דבר, אני נזכרת, זו מסיבה עצובה מאוד ואני לא יכולה שלא לתהות, כמה
מהטווסים הצועדים פה ומפזרים ערימות של גלאם, נזרקו מהבית או נמצאים
בסיכון לחטוף מכות
*
לעולם לא אבין את הצורך הכפייתי של אי אלו בריות לדחוף את האף
לחיים של אחרים בשם איזו תפיסה משעממת לפיה קיימת אמת אחת
ובשמה אפשר להעיר הערות פוגעניות, לחוקק חוקים מפלים ומגבילים
ולהפעיל אלימות קטלנית
בקיצור, עד שיגיע היום בו תתפרסם הודעה רשמית כי המין האנושי נשלט
על ידי רוב מוחץ של חמודות וחמודים
(בני אדם או חייזרים, אני לא קטנונית)
אמשיך לתמוך, כמו לוחמת עירונית אמיתית, גם
בדרך ל”אוזן” וגם ממרפסת בית הקפה השכונתי
בונוס: נטע. קפצתי לביקור גם במסיבת הסיום וגם לינק למתנה – קאבר
לפייסבוק עם כל האיורים בפוסט
Ilanit Shamia 