עוד קיץ חלף ועדיין לא למדתי לשחות. מאז שיעור השחיה הראשון בבריכה העירונית בפתח תקווה, במסגרת בית הספר היסודי, אז אמא שלי שלפה אותי בסמכותיות מהשיעור, שניה אחרי שהסתיים התרגיל הראשון – לעמוד אל שפת הבריכה ולהכניס את הראש למים למשך עשר שניות. “אתם לא תטביעו את הבת שלי” אמרה האשה ש’פונקה’ בחרדות לרוב, וכך מצאתי עצמי ממשיכה את הקורס על יבש, יושבת בצד וצופה בתלמידים ממשיכים ל’ראש חץ’ עם מצוף ואחר כך בלי ואחר כך שוחים. מה שכן, היא השקיעה בשיעורי ציור.
Ilanit Shamia 