היא סגרה עסקה של רבע מיליון יורו עם המותג לואי ויטון, במבצע יחיד שכלל מארב של שעתיים וזינוק מהיר עם פורטפוליו ביד, הציגה בביאנלה לאדריכלות בוונציה וניהלה בשנתו הראשונה את הפאבלאב בחולון, מרכז מקומי שהוא חלק מרשת בינלאומית של מעבדות ייצור דיגיטליות, קהילתיות.
אריאל בלונדר, אדריכלית העוסקת במחקר חומרים והאורחת ה-23 שלי בפרויקט “נשים בעבודה” עובדת בימים אלו על מחקר פוסט דוקטורט המשלב בין פיזיקה לאדריכלות. שניה אחרי שחתמה את פרק הדוקטורט בטכניון היא יוצאת להמשך הדרך תוך שילוב תחומים המתמצת בקלות את הדרך המקצועית שעברה ואת תפיסת עולמה – בין אקדמיה לפרקטיקה ובין מחקר אדריכלי למחקר אמנותי, בצירוף התכונות שמילדות כיוונו אותה בכלל לתחום המשפטים ” עם יכולת חשיבה לוגית ופה גדול, היה די ברור שאני אמורה להפוך את הווכחנות למקור הכנסה. איכשהו, בסביבות השירות הצבאי והטיול שאחרי, משהו השתבש… לשמחתי.” היא אומרת ומוסיפה “בשום שלב לא היתה לי מטרה מסומנת. כמעט. אני מאמינה בהזדמנויות שנקרות, דברים על הדרך שהופכים לדרך עצמה”.
בעתיד היא חולמת לקדם פיתוח חומרי בפרויקטים אדריכליים גדולים, אבל מעבר לצד הפרקטי היא מעידה כי החלומות שלה משתנים על בסיס שעתי. ” כמעט כל מה שלא עסקתי בו עדיין נראה לי קוסם.”
איך נגדיר אותך
אדריכלית, עוסקת במחקר חומרים, במגוון קני מידה. משלבת עבודה אקדמית יחד עם עשיה מקצועית מגוונת אשר נעה מתכנון אדריכלי, מרחבי חוץ ועד לסביבות תוכן, תערוכות, מרחבים חושיים לבעלי צרכים מיוחדים, פיתוח טקסטיל ועוד.
כילדה, איך דמיינת את עצמך “כשתהיי גדולה”?
אני בכלל הייתי אמורה להיות עורכת דין . עם יכולת חשיבה לוגית ופה גדול, היה די ברור שאני אמורה להפוך את הווכחנות למקור הכנסה. איכשהו, בסביבות השירות הצבאי והטיול שאחרי, משהו השתבש… לשמחתי.
איפה אני מוצאת אותך היום?
הכי רלוונטי לשאול מה היום, ממש ממש היום. אז בשעות הקטנות שבין אתמול להיום בבוקר, סוף כל סוף, הגשתי את אחרוני הטפסים , הניירת החתימות והמסמך עצמו של הדוקטורט שלי בטכניון. זהו, פרק אחד (טרחני למדי) שעכשיו מאחורי.
מטבעם של רגעי סיום כאלה, אני בדיוק בין לבין, והשאלון הזה תופס אותי בנקודה קצת רגישה, בה נפתחות מחדש אפשרויות להמשך, במטוטלת המרגשת שבין אקדמיה לפרקטיקה. לשמחתי, אני כבר בעיצומו של מחקר פוסט-דוקטורט משולב, בין הפקולטה לפיזיקה באוניברסיטה העברית, לבין בי״ס ENSA Malaquais לאדריכלות בפריז (ליד הBeaux arts) . וגם, במקביל, עוד ממשיכה את ״האהבות הישנות״ שלי, הפרויקטים האדריכליים עם טלי כהן אנדרסון, והפרויקטים המחקריים-אמנותיים יותר עם שירה שובל.
מתוך פרויקט משותף עם שירה שובל. וידאו באדיבות אריאל בלונדר
מתוך פרויקט משותף עם טלי כהן אנדרסון. תצלום באדיבות אריאל בלונדר
מה השתנה בדרך והאם היה שלב בו סימנת לעצמך מטרה לחתור אליה?
בשום שלב לא היתה לי מטרה מסומנת. כמעט. אני מאמינה בהזדמנויות שנקרות, דברים על הדרך שהופכים לדרך עצמה. לשמחתי הגדולה, משהו קרה שם בין הצבא לטיול השחרור כנראה, והבנתי שאני רוצה לשלב משהו ריאלי (5 יח׳ פיזיקה ומתמטיקה בתיכון ) עם משהו אמנותי-עיצובי ( ילדות של מדפים עמוסי ספרי אמנות וביקורים שנתיים במרכז פומפידו). הסינתזה הפכה להיות אדריכלות, ומהר מאד התגלגלתי ללימודים בטכניון (ליתר ביטחון, נרשמתי גם למשפטים בעברית, נגד עין הרע….). הגעתי ללימודים האלה חסרת כל ניסיון הכוונה והכנה, ואיכשהו שרדתי את הסמסטר הראשון שהיה עינוי מתמשך. משם אפשר היה רק לעלות והנה אני כאן.
מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן
התחלה
לסיפור הבא אפשר לקרוא ‘הדיל הראשן’. לאחר סיום תואר ראשון ועבודה ראשונה במשרד אדריכלות, עברנו לפריז – זוג וילדה בת שנה וחצי – בעקבות העבודה של בן-זוגי. התכנון היה להישאר שם שנה-שנתיים, ואז להמשיך לתואר שני שלי באדריכלות, בBerlage ברוטרדם . דבר הוביל לדבר, החיים בפריז היו נוחים ומספקים, הגיעה עוד ילדה, ותוך כדי השנתיים הראשונות, התגלגלתי לגמרי במקרה למה שהפך בסוף תפקיד מרתק של ניהול חברה בתחום החומרים לעיצוב, מה שהוביל לעוד שנתיים נהדרות בעיר האורות. במסגרת פרויקט עיצוב תערוכה, שהצעתי יחד עם אחי, מעצב תעשייתי שבדיוק בילה אז כמה חודשים בחילופי סטודנטים בפריז, הגעתי לספריית החומרים הפריזאית Materio. שם גיליתי חומרים רכים פסיכדליים (בעיקר PVC מסוגים שונים), מחברה תמוהה בשם American Supply. הלכתי לראות, וגיליתי אוצר של חומרים, שנמצא בכוך מבולגן, תחת אחריותם של שני ‘מאכערים’ לא ברורים. בהתלהבות, הצגתי את החומרים והמקום המוזר הזה לחבר, יזם שעסק באותה התקופה בהפקת חלונות ראווה לרשתות גדולות בפריז. מפה לשם, הדברים התגלגלו לכך שהוא רכש את החברה מהמקים והבעלים, איש מבוגר בשם Charles שהיה נואש ורצה לראות את החברה שלו קמה לתחייה ומחזירה את תהילת העבר של שנות השישים-שבעים המאושרות, בהן היה ספק מרכזי לתעשיית האופנה העילית (בעיקר נעליים ותיקים). החבר ביקש שאעזור לעצב את אולם התצוגה החדש, וכמעט בלי ששמתי לב, די במהירות הפכתי לArt director של החברה, ומשם המעבר היה מהיר לניהול חברה שעוסקת בשיווק ופיתוח מוצרים גמישים לשדה העיצוב, מאופנה ועד ריהוט, חלונות ראווה, אריזות ואדריכלות.
הכל היה בבלאגן בלתי אפשרי וללא כל מיתוג, נראות, או בהירות, עם מחירון שנרשם במחברת משבצות קטנה. רשימת הלקוחות לאורך ההיסטוריה של החברה היתה מדהימה אבל בהווה לא נשאר מזה הרבה. עברנו לחלל תצוגה חדש, ואז התחילה תקופה חדשה. מכמה פרויקטים קטנים בשנה, היינו צריכים להצליח להתברג בחזרה לעבודה מול ענקי התעשייה המקומיים, כספקים של חומרים רכים ייחודיים לעולם העיצוב, בעיקר לחלונות ראווה, חללי השקה, ומוצרי עיצוב.
מתוך פרויקט משותף עם שירה שובל. צילום: שי בן-אפרים (באדיבות אריאל בלונדר)
איפה מתחילים?
גיליתי ספק ייחודי שעסק בהדפסה דיגיטלית על בסיס UV, מה שהיה חדשני מאד בזמנו, ואפשר הדפסה על משטחים תלת ממדיים שונים. עשינו פרויקט מוצלח ביחד, ועשיתי לו טובה אישית קטנה. בזכות זה, הצלחתי להשיג רשימת קשרים של אנשי מפתח בתעשייה, ביניהם אחראית רכש חלונות ראווה בLouis Vuitton. לא הצלחתי לעניין אותה טלפונית בחומרים שלנו כספק, ולכן לא נותרה ברירה אלא להשתמש ב׳נשק יום הדין׳, החוצפה הישראלית.
כך, ללא כל הזמנה, הכנתי פורטפוליו חומרים, והתמקמתי בלובי המפואר של Louis Vuitton ב Rue Pont neuf. לאחר כשעתיים של ‘מארב’, היא חזרה מפגישה בחוץ והצלחתי לדחוף לידיה את הפורטפוליו. באותה השנה, סגרתי לראשונה עסקה של רבע מיליון יורו, בה סיפקנו ל Vuitton את חומרי הגלם לחלון הראווה החשוב ביותר של השנה, חלון חג-המולד, לכל 700 נקודות המכירה בעולם – אירוע כלכלי ולוגיסטי ענק מבחינתנו. באותה השנה הוכפל המחזור השנתי של החברה בחמש, ומאז החברה עובדת כספק קבוע של Vuitton לחלונות ראווה.
מתוך פרויקט משותף עם פרופסור יעקב יאשה גרובמן, מוזיאון תל אביב. צילום: שי אפשטיין (באדיבות אריאל בלונדר)
נמוך
לא מצליחה לחשוב על רגע כזה, ולא משום שהדרך המקצועית שלי זוהרת ורצופת הצלחות. אולי כי זכיתי לעסוק בדברים שאהבתי כל השנים, ומה שהיה נראה כמו החמצה ברגע הראשון, בסופו של דבר פתח דלת למשהו אחר מרגש לא פחות. לא מצטערת על שום דבר שעשיתי, אולי רק על הדברים שעוד לא הספקתי לעשות.
גבוה
העבודה על הביתן הישראלי לביאנלה לאדריכלות בוונציה, היתה ללא ספק אתגר עצום וסיפוק גדול, משהו שאני יכולה לחשוב עליו כציון דרך. מה שהתחיל כהצעה של הרגע האחרון משני סטודנטים לשעבר, התגלגל להיות פרויקט לשנה של מחקר, עיצוב, הפקה, וגיוס משאבים, וחוויה חד-פעמית בביאנלה עצמה.
ב-2009 לימדתי סטודיו פרויקט גמר בטכניון, ובו בלטו במיוחד שני סטודנטים, נוי לזרוביץ׳ ובניה בואר. שניהם המשיכו מיד לתואר שני, במלגת עזריאלי, ואני המשכתי ללמד במחוזות אחרים, בשנקר ובמכללה למינהל.
במרץ 2015, הם פנו אלי אחרי כמה שנים של נתק והעירו את תשומת ליבי לקול הקורא של משרד התרבות לביתן הישראלי לביאנלה לאדריכלות בונציה 2016. תוך שבועיים גיבשנו קונספט, והגשנו מועמדות – על בסיס המחקרים שלהם לתזה, והמחקר שלי לדוקטורט, שהתגבש באותם הימים. בדקה ה-90 הצלחנו לשלב בצוות את הביולוג דר׳ עדו בצ׳לת, שלימד באותם הימים במקביל אלי בתכנית התואר השני לעיצוב תעשייתי בבצלאל, במסלול עיצוב וטכנולוגיה. להפתעתנו הרבה, עלינו שלב. נדרשנו להכין תכנית מפורטת ופרזנטציה, גייסנו לצוות את האוצרת יעל אילת ון-אסן, ובניגוד לכל הציפיות, נבחרנו. פעם ראשונה שמשרד התרבות בוחר נושא אדריכלי שאיננו בהכרח גיאו-פוליטי, אלא עוסק בקשר שבין מדע לאדריכלות. זה כשלעצמו היה הישג משמעותי מאד מבחינתנו, להצליח להרחיב את האג׳נדה האדריכלית הישראלית.
עם ניתוק שיחת הטלפון המבשרת מפיה של מירי רגב, באותו רגע הזוי ומהביל באוגוסט, התחיל המרוץ האמיתי. להצליח בעשרה חודשים לאסוף חומרי מחקר, לגבש תפיסה מרחבית, להרים מיצג, לייצר, להפיק ולהקים – ומעל לכל לגייס כסף ומשאבים לפרויקט. אה כן, וכל זה בחמישה ראשים שווי משקל בצוות – היה מבצע לא פשוט. הסטרוקטורה של המיצב המרכזי בביתן, זה שקיבל את פני המבקרים בקומת הכניסה (ואף זכה לעבור למוזיאון הטבע בתל אביב לאחר מכן), התבססה באופן משמעותי למדי על חומרי המחקר שלי לדוקטורט. המיצב הזה היה מאתגר מאד, ומתגמל מאד באותה המידה, ואני אסירת תודה על ההזדמנות הנדירה הזאת. מלבד המיצב המרכזי, היתה גם חוויה משמעותית ביותר בצד האוצרותי – הקמנו וליווינו צוותים משותפים למדענים ואדריכלים בכירים, אשר יצרו עבודות לביאנלה. זכיתי ללוות צוותים מרתקים, ומאז אני למעשה שבויה בקסם הזה שבאינטרקציה שבין מעצבים למדענים.
הביתן הישראלי בביאלנה בוונציה. תצלומים באדיבות אריאל בלונדר
תפנית בעלילה
בפריז נחשפתי בבת אחת לעולם היוקרה והאופנה הצרפתי, לתאגידי הקוסמטיקה ולרשתות הענק, לעולם העיצוב של הירידים הבינלאומיים, הקמפיינים האדירים, וגם למעצבים העצמאיים שמצליחים להתקיים בכבוד ולאורך זמן מעיצוב. אחרי שנתיים של עבודה בחברה, אי שם בין החודש השמיני לתשיעי להריון עם הבת השלישית, החלטתי בהחלטה אימפולסיבית של רגע שאני רוצה לחזור לתכנית המקורית, ללמוד וללמד אדריכלות. נסענו ללונדון, הבטן ההריונית ואני, לבדוק את המקום (AA school of architecture), התכנית, והאפשרות להצטרף כשכבר מזמן נסגרה ההרשמה. אורה נולדה באמצע יולי, את העבודה עזבתי שלושה ימים לפני, וחודש וחצי אחרי היינו בדירה בלונדון, לקראת לימודים לתואר שני.
עוד סיפור. כשהייתי חברת סגל במכללה למנהל זכיתי להיות חלק מצוות המקימים של הפאבלאב הראשון בישראל – FablabIL בשכונת ג׳סי כהן בחולון (פאבלאב היא רשת בינלאומית של מעבדות ייצור דיגיטליות קהילתיות). ניהלתי את המקום בשנתו הראשונה, תחת חסות משותפת לחוג לעיצוב פנים במכללה למינהל והמדיטק בחולון.
בשנת 2013, כשנפתח לראשונה מתחם ׳עיצוב טרי׳ כחלק מיריד צבע טרי.ֿ המדיטק קיבל הזמנה נדיבה להציג בחלל המבואה למתחם, כעבודה מוזמנת שאינה מסחרית. הנהלת המדיטק פנתה לספריית החומרים ולפאבלאב עם ההצעה.
מנהלת הספריה דאז, שירה שובל, ואנוכי מנהלת הפאבלאב, נפגשנו לדסקס את ההצעה ה״נדיבה״ להציג משהו, תוך חודש, ללא תקציב וללא עובדים. במפגש של חצי שעה על ספסל מחוץ למדיטק נוצר הקליק בין שירה וביני, והבנו ששתינו אובססיביות לחומרים, ובייחוד ולטקסטיל. יצאנו לדרך בפרויקט משותף, שלה ושלי (כמנהלות שני הגופים), שהפך ל Jacquard 2.0 . מאז, שירה ואני עובדות יחד, במחקרי חומר שונים, מציגות יחד בתערוכות, ובכנסים. שירה עזבה זה לא מכבר את הספרייה, אני כבר לא קשורה לפאבלאב או למכללה שנים, אבל זכינו במתנה, והעבודה המשותפת שלנו היא תענוג צרוף.
דמות שהמפגש עמה הותיר רושם (לאו דווקא חיובי) וגרם לאיזה שינוי או הבנה, נטמע בזיכרון כחוויה מכוננת.
שלוש דמויות.
השלילית
הגשת פרויקט הגמר שלי (יחד עם אדריכל עדו זמיר) בטכניון היתה מהבולטות, ולאחר דיון חגיגי בעבודות נבחרות, בה נכחו מיטב אדריכלי השעה, קיבלתי פניה ממשרד חיוטין, לבוא לראיון עבודה, לאחר שהתרשמו מההגשה. הגעתי כולי נרגשת לראיון העבודה הראשון שלי, ומיד חטפתי מקלחת קרה, בראיון עבודה שארך נצח, והיה למעשה 45 דקות של השפלה וביזוי מבעל המשרד. יצאתי מהמשרד בבכי, בהבטחה לעצמי שלעולם לא אתן לדבר כזה לקרות לי שוב. ייתכן ובמפגש הזה ניטע בתוכי הרגש האמביוולנטי שלי לשדה האדריכלות, למשרדי האדריכלות הגדולים, לפרקטיקה הכוחנית, (לעיתים מצ׳ואיסטית), ולאגו המנופח המלווה לעיתים רבות מדי את העשייה האדריכלית המקומית.
החיובית
בחברה הפריזאית אותה ניהלתי, עבד מזה כמה שנים Phillipe Houset, איש יקר וצבעוני עם סיפור חיים ייחודי. מי שהוצג לי כעובד מן המניין, התגלה כדמות מרתקת, דרכה קיבלתי הצצה לעולם האופנה העילית הצרפתית, שעד אז היה זר לי לחלוטין. פיליפ הוא אנציקלופדיה מהלכת לעולם האופנה, Fashion victim בדרגות הגבוהות, עם הסטוריה אישית ומשפחתית הכרוכה בעולם הCouture הצרפתי, עם אהבה בוערת לתחום והערצה לדמות האישה באשר היא. דרכו זכיתי ״להידבק״ באהבה לטקסטיל ולאופנה, ולהכיר פרק בהיסטוריה. אני מניחה שההיכרות הזו הובילה איכשהו לעיסוק העכשווי שלי בטקסטיל באדריכלות.
החנונית
לאחר סיום התואר השני בלונדון, הגעתי לטכניון והתחלתי ללמד. במקביל, קבעתי פגישה עם פרופסור להנדסה אזרחית, עודד רבינוביץ׳ שעסק בחומרים מרוכבים, והצגתי לו את עבודת המסטר שלי שעסקה בתחום. לאחר פגישה מרתקת של כשעה, בה שוחחנו על האפשרות להמשיך לדוקטורט, שלחתי לו לעיון את העבודה. עברו עוד כחמש שנים עד שחזרתי לטכניון והתארגנתי להתחיל את הדוקטורט. עודד כבר היה דיקאן, וכשביקשתי להיפגש שוב, ניסיתי להזכיר לו את השיחה ההיא. עודד ישר אמר ‘כמובן שזוכר, קראתי את כל 100 העמודים, היה מרתק’ וישר צללנו לשיחה עניינית על הכיוונים להמשך. עודד סירב לבקשתי להיות מנחה שותף ובתמורה הבטיח לייעץ ולסייע מהצד. מאז אותו הרגע, זכיתי לפריבילגיה נדירה – דלת פתוחה לרווחה בכל פעם שביקשתי, לשיחות ייעוץ מרתקות וארוכות. עודד הצליח לשמוט לי את הקרקע מתחת לרגליים בכל פעם ופעם ששוחחנו, עם ראייה מקורית ועמוקה שהפתיעה כל פעם מחדש. מעולם לא זכיתי לקבל ממנו את התשובות להן ציפיתי, יצאתי מכל שיחה איתו עם בטן הפוכה וחדוות עשייה אקדמית טהורה.
תוכניות לעתיד
החלומות משתנים על בסיס שעתי. למרות גילי המתקדם, כמעט כל מה שלא עסקתי בו עדיין נראה לי קוסם. חולמת להצליח לקדם פיתוח חומרי בפרויקטים אדריכליים גדולים בארץ או בעולם. יש בי גם איזה רצון להיות מעורבת ברמה הניהולית בהוראת העיצוב/האדריכלות בארץ.
מעוניינים לתמוך בפרויקט “נשים בעבודה”? לתמיכה חודשית בסכום קבוע או תמיכה חד-פעמית, בכל סכום שתחפצו. אנא צרו קשר במייל ilanitshamia@gmail.com
Ilanit Shamia 