The Marginal people

״תעזרו לי אנשים טובים״ נשמעת קריאה מכיוונו של בחור צעיר, רזה וגבוה. הוא מסתובב ברחבי תל אביב על אופניים של תל–אופן ועוצר בנקודות הקבועות; בתי קפה, מסעדות, בכניסה לאולמות התיאטרון והקולנוע ובהפגנות. ״תעזרו לי אנשים טובים״ הוא צועק תוך שהוא מקרב את כפות ידיו אל פיו כדי להגביר את עוצמת הקול ולבלוט בהמון ״אני לא משתמש בסמים ובאלכוהול, יש לי שפעת, תעזרו לי לקנות משהו לאכול״. יום אחר יום, שעה אחר שעה, הטקסט והטקס חוזרים על עצמם עד שהדמות הופכת לתופעה, לסמל עירוני ולבסוף לקלישאה.

הוא לא היחיד. לפרקים אפשר לפגוש ברחובות תל אביב את הבחור שמסתובב וצועק, נעלם לתקופה וחוזר, את הקשיש שמסתובב בין בתי הקפה מבוקר עד ערב ופושט יד רועדת או את האשה שיושבת על כסא קטן, שרה, מחללת בחלילית ונושאת מונולוגים נטולי פשר. לצד אלה שכבר הפכו לדמויות מוכרות, משוטטים אחרים בגילאים שונים, הולכים ובאים, מתבודדים בינם לבין עצמם או פושטים יד באזורים הומים. מדי פעם נחשף סיפור אישי, איך נערה ממשפחה נורמטיבית התדרדרה לסמים ואיך ההוא עם הפוסט–טראומה ממלחמת יום הכיפורים התנתק ממשפחתו וילדיו ומסתובב תלוש ברחבי העיר. 

באתר של עיריית תל אביב נכתב כי ״דרות רחוב הינה תופעה הקיימת בכל בארץ, אך היקפה ועוצמתה ניכרים בעיר תל אביב–יפו מעצם היותה עיר מטרופולין ומתוקף העובדה שהיא אבן–שואבת לאוכלוסיות ייחודיות״. עכשיו, אם תשאלו אותי, נדמה לי שבין השורות מסתתרת לה גם לא מעט גאווה מקומית. אחרי הכל, הקבצנים, הנרקומנים, חסרי הבית, התשושים והתמהוניים הם חלק בלתי נפרד מחיי כל עיר מרכזית. בדידות ויד המושטת לנדבה, נזקקות לקהל ולמעטה הגנה, גם אם שברירי, מהסוג אותו מציעה תרבות רחוב הומה וערנית.

״האחר״, כך נהוג לכנות כל בריה שכשלה במבחני הכניסה למעגל הנורמטיביות, לקבוצת ״המקובלים״ של הקיום האנושי. במאמרים אקדמאיים ינתחו אספקטים שונים של התופעה ובשיעורי חינוך יתקיימו שיחות כיתתיות תחת הכותרת המכילה לכאורה “האחר הוא האני“. בטון אמפתי ומבט המביע רצינות ואכפתיות יצקצקו להן הבריות בשיחות סלון וידונו בשאלת האשמה, בסוגיית הנדבה ובמידת האחריות האישית והחברתית הרצויה. או בקיצור, כל מה שאפשר כדי לרקוד ריקוד חמקמק סביב העובדה כי האחר הוא אנחנו, לא ככותרת פשטנית ומתחסדת אלא כעובדת חיים מערערת.

״אנחנו״, אנשי המעמד הבינוני. אנחנו, אלה שמתהלכים ברחובות העיר ומנהלים אינטראקציה יומיומית עם מגוון הטיפוסים שבדרך. אנחנו, בעלי העסקים הקטנים המניעים את הכלכלה המקומית וכורעים תחת נטל המיסים, ההיטלים, היעדר הזכות לימי מחלה או דמי אבטלה. אנחנו שממש עובדים למחייתינו, שעה אחר שעה, לא ״עושים עסקים״ מהסוג שנלווים אליו מחיקת חובות ואירועי גאלה חגיגיים. אנחנו, שבוחרים להדחיק רוב הזמן את העובדה כי שגרת חיינו יציבה רק לכאורה, עומדים מרחק פסיעה מנפילה. בעיה פיסית, מחלת נפשית, פיטורין בגיל מאוחר, התפרקות המשפחה, עסק שפשט רגל או הלוואה אחת יותר מדי, תבחרו. כל אחד ואחד מאיתנו חשוף לכרטיס הרחקה.

פורסם לראשונה בבלוג “העירוניים” באתר עיתון “הארץ”