הם מסתובבים בינינו, אפשר להבחין בהם בקלות, תמיד בצמדים, על ספסל או בעמידה, בפינות רחוב או בגנים ציבוריים. לפעמים נדמה שהם מנסים למצוא לעצמם מעט פרטיות במרחב העירוני, לצד שיח או למרגלות עץ, פעמים אחרות ניתן להבחין בהם ללא מאמץ, חשופים לעין כל, בולטים מאוד, אבל מרוכזים בעצמם, עסוקים בשלהם. ככל שזה נוגע להם, העוברים והשבים הם לא יותר מתנועה מופשטת במרחב. מחוות הגוף המאפיינות אותם הן נגיעות קלות, או לחילופין מה שנדמה כלפיתה ממנה קשה מאוד להיחלץ.
וכשאני כותבת “הם“, אני מתכוונת כמובן ל“אנחנו“, אחרי הכל, זה יכול להיות כל אחד או אחת מאיתנו, בין אם מדובר בתושב קבע, מהגר זמני או תייר, בכל גיל ובכל מגדר, ישנו פרק זמן, בו רחובות העיר הם לא יותר מתפאורה לרומן. וכשאנחנו מדברים על רומנטיקה, לפחות על פי מילון הדימויים הקולקטיבי, לתפאורה יש משקל רב, כך שלפעמים קצת קשה להבין איך ערים מחוספסות מצליחות למשוך אליהן קהל של זוגות מאוהבים.
אם תקלידו במנוע החיפוש את צמד המילים חופשה–רומנטית, סביר שתמצאו יותר איים אקזוטיים ברשימה, לצד ערים כמו פריז או פירנצה, להן ניתן להצמיד בקלות ודי בצדק, את שמות התואר הפופולאריים בז‘אנר, “חלומי“, “ציורי” ו“קסום“, אלה היו מאז ומתמיד היהלומים שבכתר הרומנטיקה, לפחות על פי הדימוי שנוצר מתוך אלפי כתבות במגזינים, סרטים של דיסני, עיצובים של אולמות וגני אירועים ואלבומי חתן–כלה, אה, וטקסטים של כתיבה שיווקית בנושא נופשונים, כמובן. רומנטיקה, כך מסתבר, כמו כלה ביום חתונתה, זקוקה לכמויות לא מבוטלות של איפור, כדי להיראות טבעית ורעננה.
“איים טרופיים מרוחקים ומבודדים עם חולות לבנים, מים צלולים, עולם תת ימי עשיר, יערות גשם, צבי ענק וציפורים נדירות – לא קשה להבין מדוע החופשה בסיישל קסמה לנו… אין בנייה לגובה, אין כבישים מהירים, אין דוכני מזכרות בכל מקום ותמיד אפשר למצוא פינה שקטה להיות בה לבד. ואם זה נשמע כמקום המושלם לחופשה רומנטית, זה אכן כך” נכתב כעדות אישית, בכתבה שפורסמה באתר של “מסע אחר“, תחת הכותרת “איי סיישל – ירח דבש מהחלומות“. עכשיו תסבירו לי, כיצד יכולות ערים צפופות וסואנות, בעיקר אלו המתהדרות בתרבות עירונית, מחוספסת, בהן את הנוף החלומי מחליפות שכבות של פרגמטיות, להתחרות בדימוי הזה? לא אומר שהשילוב בין אנשים הצועדים במהירות אל ובחזרה מהעבודה, אחרים העובדים מבתי קפה, הורים צעירים המובילים עגלת תינוק, פעוטות בהתקף טנטרום, גדודי מתבגרים צווחניים, מרכזי קניות, נהגים עצבניים ורוכבי אופניים שיוצאים מהקווים לא מפתה בעיני, אבל לומר שאלו החומרים מהם עולה ופורחת הרומנטיקה? פחות.
כשהסתובבתי במהלך החודש האחרון ברחבי תל אביב, זירת הפעולה המרכזית שלי, במטרה להתבונן ולאסוף חומרים לסדרת האיורים הזאת, לא התקשיתי למצוא זוגות, בכל מקום ובכל זמן. כך שישנן שתי אפשרויות, האחת היא, שהבועה העוטפת אותנו בזמן התאהבות, מגוננת עד כדי עיוורון מפני הדחיסות והחספוס העירוני, מצד שני, בהחלט ניתן להניח כי הללו נעזרו מבעוד מועד באחד מהמדריכים לאיתור פינות רומנטיות, הפועל על פי העיקרון, לפיו “כדי ליהנות מחופשה רומנטית–עירונית, עליכם למצוא את האי האקזוטי שבתוכה, גם אם מדובר באי–תנועה או במזרקה“.
“פעילות זוגית מהנה היא שייט זוגי בתעלות העיר. אם מזג האוויר יפה אפשר לשכור סירה ולתור את התעלות באופן עצמאי” נכתב באתר של “מסע אחר“, בהמלצה על ביקור רומנטי באמסטרדם. שם הקפידו להוסיף גם “סיורי שייט בשעות הערב, לאור נרות, שמלווים בפלטת גבינות ויין“. בברלין, המליצו באותו אתר, על ביקור בפארק “המספק מפלט מצוין לאוהבים, עם אגמים, יערות, מדשאות ושבילי טיול“.
“בעיר ניו יורק קיימות שלל פינות רומנטיות ושקטות, למרות שהיא הומה וסואנת” נכתבה בטון מעט אפולוגטי, המלצה באתר “למטייל“, המלצה המנחה את הנוסעים, קצת כמו במשחק חפש את המטמון אל עבר היעדים שיתאימו לדימוי החלומי. רמזים בדרך לפתרון כתב החידה אפשר לאתר בקלות על מדף הסרטים בקטגוריית ה“דרמה/קומדיה רומנטית“, שם תוכלו למצוא מלאי גדול של סרטי הסברה. אינספור דרמות וקומדיות רומנטיות טיפחו וליטשו את מעמדן של הערים המחוספסות, כתפאורה להתפתחות מערכות יחסים רומנטיות. חיזור (אובססיבי לרוב), פרידות והתפייסויות, שברון לב ואיחויו, כאלה שנוצרו בתוך ובזכות חיי העיר, על רקע האספלט, המשרדים, תוך כדי נסיעה במונית מזדמנת או בחנות ספרים. נכון שקווי העלילה של ברוב הסרטים הללו מופרכים במידה רבה, אבל נראה שהדימוי של עיר מחוספסת כתפאורה להתרחשות רומנטית, תפס.
ואולי ישנה אפשרות שלישית, כזו המתקיימת “למרות” ו“בזכות“. למרות הדימוי, לפיו ניצבים “חלומי” ו“קסום” כתנאי פתיחה, ובזכות שכבות של פרגמטיזם, אספלט אפור ותנועה ערה, המאפשרים לכל צירוף אנושי, בכל גיל, מכל מין ומכל מגדר למצוא אינטימיות אמיתית, נטולת פאתוס ומאמץ, במקום לנסות להגשים איזה אידיאל, ניסיון שלרוב נגמר בשקיעה, לא זו הפסטורלית, השנייה.
פורסם לראשונה בבלוג “העירוניים” באתר עיתון “הארץ”
Ilanit Shamia 