אני רואה אותם חוזרים מהים, קשה לטעות. הגברים ללא חולצה, הנשים לובשות בגד-ים, מעליו שמוטה מגבת, שאל דקיק או חולצה פתוחה. כפסיק מפריד בין הים ליבשה, ‘כאן’ מותר להתפשט ו’שם’ זה בוטה נורא. אבל היכן בדיוק ממוקם ה’שם’ הזה, זאת השאלה. רובנו, למעט ירושלמים, דתיים או טיפוסים מופנמים במיוחד, כבר די מתורגלים. אנחנו מגיעים אל חוף הים ובתנועה קלה מסירים את הבגדים, אותם הבגדים שבחרנו בקפידה כדי שיסתירו, יסוו או יטשטשו פגמים או לחילופין, כאלה שיחמיאו ויבליטו את הדברים הטובים
ברגע אחד ולפרק זמן מוגבל מוסרות שכבות של הגנה ושכבות של שמרנות. כאן כולם חשופים. הכרס, החזה הנפול, הבטן הרופסת, הירכיים הרוטטות. אנחנו קוראים בעיתון על ילדות שסולקו מבית הספר כי לבשו מכנסיים קצרים מדי, על אמהות שנכפה עליהן לכסות את כתפיהן החשופות כתנאי כניסה לבסיס צבאי על מנת שיוכלו לבקר את בניהן, או על נשים המעוכבות בכניסה למשכן הכנסת כי החצאית שלגופן אינה מכסה את הברכיים ובאותה הנשימה אנחנו מתפשטות ומתפשטים בקלילות ומסתובבים במרחב הפתוח והציבורי, בחברת אנשים זרים, בני משפחה רחוקים או עמיתים לעבודה, כשלגופינו תחתונים וחזיה. הטבע והעיריה סימנו לנו טריטוריה, קיבלנו לגיטימציה להתפשט, כאן זה מותר, אבל מה קורה כשאנחנו חוזרים אל העיר? באיזה מרחק מהים הלבוש החלקי הופך ממקובל לבוטה
“הגבול שלי זה הכובשים” מספרת לי חברתי יעל בזמן שאנחנו עושות את הדרך מחלקה הדרומי של רצועת החוף בתל אביב לכיוון העיר, לגופה בגד-ים שלם בהדפס טרופי וסנדלי אצבע דקיקים. שאר הבגדים בתיק. “כשאני מגיעה לרחוב הכובשים, אני עוצרת להתלבש ואז ממשיכה. זו הנקודה שנגמר האוויר והעיר הבניינים הולכים וסוגרים. לא מביך אותי להסתובב ככה, אבל “מנקודה מסוימת אני יודעת שזה יכול להביך אחרים
“אני זוכרת שלפני עשרים שנה ישבתי בקפה מרסנד, על פינת פרישמן ובן-יהודה” מספרת אדריכלית הנוף חוי ליבנה, מי שהקימה ועומדת בראש המשרד 1:1 המתמחה באדריכלות נוף ועיצוב אורבני “ואני זוכרת שהתבוננתי באנשים שחוזרים מהים בלבוש מינימלי וחשבתי, איך בין בן-יהודה לדיזנגוף זה מתפוגג. יש לי הרגשה שבשנים שחלפו, משהו במתירנות גבר והקו זז, “הרדיוס בו זה נחשב לגיטימי, התרחב. מה גם שלדעתי יש כאן כל מיני קווי גבול, גברים מרשים לעצמם יותר ונשים פחות
ליבנה מרצה בבית הספר לארכיטקטורה באוניברסיטת תל אביב. “בשיעור סטודיו-נוף בסימסטר הקודם, עסקנו בכיכר אתרים” היא מספרת “אז זה היה נושא חם כי התושבים התנגדו לתוכניות העירוניות ודובר הרבה על הכיכר כמרחב לימינלי ועל מרחבים מהסוג הזה, שהם כאילו מפגש בין שתי ישויות, במקרה הזה בין העיר והים. הסתכלנו על הכיכר כמעין פוטנציאל להיות מרחב “המעבר הזה בין תחושת החופש של הים לבין הפורמליות שיש בעיר, הפורמליות היחסית שיש בעיר, כמובן
‘פורמליות יחסית’ היא תיאור די מדויק של הדינמיקה המאפיינת את השדרות העולות מן הים ומחברות בין אזור החוף למרכז העיר. צחי אסא, גם הוא אדריכל נוף במשרד 1:1 רואה בשדרות הללו מרחבים המאפשרים ‘לסחוב את הים’ קצת יותר רחוק. “משהו במרחב של שדרות בן-גוריון לדוגמא, מרחב שהוא חצי טבע, חצי עיר, מאפשר את ההליכה הזאת רחוק יותר. אני נמצא שם הרבה ורואה את זה. ישנה גם העובדה שאנשים עושים שם ספורט, אז מן הסתם רגילים לראות באזור הזה אנשים בלבוש חלקי”. אבל לא רק השילוב בין הטבע לעיר משפיע על קביעתו של קו הגבול השקוף. אסא מציין כ”סוכנים המושכים את הים עוד יותר קדימה” את שטחי המסחר “כל מיני חנויות שבחזית שלהם מוצגים מצופים וכל מיני אביזרי-ים. לקראת הקיץ אפשר “לראות אפילו ברשת כמו אמ-פם איך תולים כל מיני אביזרי ים בחוץ
לקראת סיום השיחה מחזירה אותנו ליבנה אל נקודת ההתחלה, אל קו החוף. לטענתה הטיפול העירוני חסר דווקא בחוף הים. בתל אביב, כמו בכל עיר בעולם יש סטנדרט של תכנון עירוני, איזה סוג ריצוף, כל כמה מטרים תשימי עץ ואיזה סוג עמודי תאורה יהיו, אבל באזור הים אני לא מרגישה שהטיפול העירוני מבטא באמת את עוצמת השחרור שהבן-אדם חווה, כשכל המחיצות נופלות וכל האנשים מתערבבים. אמנם העירייה קצת משחררת עם שיפוץ הטיילת והסרת הקיר שהפריד בין החוף לרחוב, אבל “זה עדיין מאוד חלקי
“הפוסט פורסם לראשונה בבלוג העירוניים באתר “הארץ
Ilanit Shamia 