Street Style in Tel Aviv #66

,השבוע ואחרי שנים רבות החלפתי את שיר הנושא שלי. נדמה לי שזו היתה ‘אלי מקביל’ שהכניסה לחיינו את המושג הזה בהקשרו האישי. לא שלא היה לי אחד כזה עוד הרבה לפני, אבל דמותה של עורכת הדין הנוירוטית העניקה לזה שם. שיר-הנושא הוא השיר הזה, שביכולתו להפוך כל רגע – דיכאוני, בינוני או סתם שגרתי, לשמח יותר, הרבה יותר. השיר הזה, שלא משנה מתי ואיפה תאזינו לו, יגרום לאיברי גופכם, החיצוניים והפנימיים, להתחיל לפזז בשמחה גלויה, ללא קשר לאיכות המוסיקה או להעדפות מוסיקליות כלליות. כאן המקום לספר ששיר הנושא שלי, זה שבמשך שנים שימח אותי בכל מצב, לקוח מפס הקול של הסרט ‘קריאת העורב’, סרטו של הבמאי קרלוס סאורה ואחד הסרטים היותר מדכאים עלי אדמות. בזכרון שלי הוא נטמע Porque te vas כשריד לרגע מאושר בו ישבתי על הספה לצד אמא שלי וצפיתי בקטע בו רוקדות הילדות לצלילי

*

אני אפילו לא בטוחה שצפיתי בסרט בשלמותו, רוב הסיכויים שפשוט הקרינו את הקטע באחת מתוכניות הטלוויזיה ששודרו אי אז בשנות השבעים או השמונים בערוץ הראשון. לפני כמה שנים החלטתי לצפות בסרט מחדש, לחקור את מקורות השמחה שלי ונחרדתי קלות. מעיינות השמחה שלי, כך הבנתי, מוזרים מאוד. השבוע כאמור החלפתי שיר-נושא. לאחר שבועיים שבהם הקשבתי שוב ושוב ליצירות של באך ושופן – האזנה ליצירות של באך, כך גיליתי, מסייעות בהורדת הטמפרטורה ואחוזי הלחות, מאוד מומלץ לחודשי הקיץ – בא לי על פתאום על אלטון ג’ון. אין לי הסבר או סיבה ממשית. אולי החום. מלודיות מתוקות, הרמוניות מושלמות ורקדנית פצפונת אחת. כן, הפעם שאבתי שמחת חיים מסרט על גרופיות. אני רואה בזה התקדמות

שיר הנושא החדש

Tiny Dancer

שיר הנושא הישן

Porque te vas