Oh, You Shouldn’t Have!

File_001

קמתי הבוקר בהרגשה קצת מוזרה. מכירים את הרגע הזה? פרק זמן קצרצר בין היקיצה להתעוררות של ממש.

שבריר של רגע, המתחיל בצלילות נפלאה והופך לא פעם, עת זכרונות יום אתמול מתחילים לזרום – למציאות מאיימת ומרתיעה.

“זה מה שעשיתי אתמול?” חשבתי לעצמי תוך צחצוח שיניים. תחושה מוזרה מילאה את גופי, תחושה המוכרת לרבים, מי אחרי ליל שתיה ארוך, בעיצומו הביך עצמו מול יחיד או רבים ומי לאחר שנזכר בהודעת טקסט דרמטית, אותה שלח רק שעות קודם, ושרף את כל הגשרים. בקיצור, דוגמאות לא חסר.

אז מה כבר עשיתי אתמול אתם בטח שואלים? ובכן, הכנתי תערובת עתירת מרכיבים, בתהליך עבודה הכולל מספר שלבים ולאחר שמזגתי לעצמי כוס יין לבן וצונן, כמו עקרת בית בסרטים אמריקאיים, ישבתי לנוח והנחתי לתערובת להתקרר. כעבור כשעה חזרתי אל עמדת העבודה, יצרתי קציצות וטיגנתי אותן במשך שעות (שעות!). כל סבב טיגון כלל ארבע קציצות ולאחר מכן הנחתי אותן בעדינות על נייר סופג שרכשתי מבעוד מועד. ככה, שכבות, שכבות. ארבע קציצות ונייר סופג, עד האחרונה, בלי קיצורי דרך, בלי להישבר ולשטח את התערובת לכדי קציצה אחת גדולה, בלי להחליט שעדיף לאכול את זה כתבשיל, לתחוב אל מעמקי המקרר ולרוקן אל פח האשפה במועד מאוחר יותר.

הו, באמת לא היית צריכה! אמרתי לעצמי תוך כדי  שארזתי קציצות בקופסאות, חלקן מאוחסנות עכשיו במקפיא וחלקן במקרר, ערמות, ערמות של קציצות (די טעימות אפילו), עדות למעשה חריג המאפיין התנהגות אימפולסיבית וקיצונית.

מה עוד? אני מוצאת עצמי קוראת מתכונים במהלך היום ומכינה רשימת קניות.

נו, מה רע? תגידו, בסך הכל קציצות, מעשה שגרה. ובכן, הכל יחסי. אתן לכם דוגמא שתבהיר את הנקודה.

הרי לא תפקפקו בכשירותו הנפשית אדם שנולד בבית דתי, לא חשוב מאיזו דת, בשל מנהגיו, מוזרים לצופה מהצד, ככל שיהיו: טקס הטבלה, וידוי המנקה את המתוודה מכל חטאיו, ברית מילה, הלכות נידה או מנחה לפסלון המסמל אל, כל אלה ואחרים נחשבים לגיטימיים, בעלי היסטוריה של אלפי שנים, יותר מזה – כבוד רב רוחשים רבים למאמינים. אבל מה תגידו אם מחר בבוקר יקום אדם, שגדל בבית חילוני למהדרין וימציא לעצמו סדרת מנהגים, יתעקש לקיים אותם בעקביות ויראה בכל מעידה אסון גדול? סביר להניח שאותו אדם יאובחן כלוקה בהפרעה כלשהי ויידרש לטיפול מתאים.

ובכן, אילנית שמיע, נעים להכיר. בימים שלפני הבידוד נהגתי לצאת בכל בוקר אל בית הקפה, לפעמים עם מחשב נייד ולפעמים עם ספר, תלוי בכמות המשימות ה”משרדיות”, שציפו לי באותו הבוקר. לאחר כשעה, לפעמים קצת יותר, חזרתי אל שולחן עבודה אליו מחוברת עמדת האיור והתחלתי לעבוד, זאת אומר לאייר ולכתוב. לא מתלוננת.

בשעות הצהריים המאוחרות ואחרי שלא זזתי מהכסא שעות, כי זה סוחף העניין הזה, קמתי כדי לאכול. לפעמים ניצלתי את הזמן למפגש חברי בחומוסיה או במסעדה המגישה אוכל ביתי ולפעמים הכנתי בעצמי. לפני הבישול, נהגתי לצאת אל הירקן ואל המכולת השכונתיים ולהצטייד במרכיבים הנדרשים עבור ארוחה זו בלבד, נאמנה למה שבא לי לאכול ברגע הזה בדיוק. לא מחממת שאריות.

יכולות הבישול שלי אמנם לא רעות בכלל, אבל הן מוגבלות מאוד ונעות על הציר שבין פסטה לאורז, סלט, טוסט וחביתה. לעומת זאת, אני ברוכת כשרון בכל מה שקשור לבחירת בית קפה, מסעדה או ביסטרו והתאמתם לכל מצב-רוח, תקציב נדרש וסוג החברה.

אני צופה אדוקה בתוכניות דוקו-קולינריה, קוראת אדוקה לא פחות במדור של רונית ורד במוסף סוף השבוע של עיתון “הארץ” ובעת האחרונה חטאתי לא מעט בצפיה בתוכניות ריאליטי-קולינריה (אבל מהסוג שלא סוחט דמעות), אבל מעולם, מעולם לא עלה בדעתי לנסות וליישם את הידע הנצבר. אני תיאורטיקנית, בהקשר הזה, לא אשת מעשה.

טוב, זו חצי-אמת, פה ושם מעדתי וניסיתי, אבל ממש בקטנה, לבשל ולאפות מתכונים מורכבים יותר מברירת המחדל שלי. לרוב, הסתיים העניין בכשלון או בתוצאה שהדבר הכי טוב שניתן לומר עליה הוא, שהיא אינה מזיקה לבריאות. גם אצלי, כמו אצל שפים רבים ישנה חשיבות רבה למוצרים מעולים ולעניין הזה של “היד”, רק שבמקרה שלי, היכולת המופלאה היא לרכוש מוצרים מעולים ותבלינים נהדרים ובעזרת “היד” שלי, לעקר מהם כל טעם ייחודי.

אבל אתמול קרה משהו אחר. הסבלנות לא אזלה, נאבקתי ושייפתי את המרכיבים והתיבול עד לכדי “עקצוץ” שונה בכל ביס (למדתי משהו מתוכניות בישול). שעות של עבודה, שגרמו לי להביט אחורה בפליאה בדודות העיראקיות שלי, שהיו “פותחות שולחן” בקלילות, בכל פעם שקפצנו לביקור, כאילו מדובר בפתיחה וחימום של אריזת מזון קנוי ומוכן מראש. אני זוכרת ילדה אחת, שלמדה איתי באותה הכתה והיתה מגיעה בכל יום לבית הספר כשבתיקה ארוז סנדוויץ עם קציצת ירק טריה, אותו נהגה להחליף עם ילדים שהוריהם ציידו אותם בסנדוויץ עם גבינה צהובה. מי חשב אז שהכנת קציצה תמימה למראה ונעימה לחיך כרוכה בכל כך הרבה עבודה.

אבל האמהות והדודות הללו, היו עקרות בית ברובן, נשים שהעבירו את מרבית חייהן בהכנת מאכלים, ניקיון הבית וחינוך הילדים, בתוך מציאות שלא סיפקה הרבה אפשרויות אחרות למימוש עצמי ולא השאירה הרבה ברירה. זה הג’וב. את השעות הארוכות שהן השקיעו בהכנת קציצות, אני משקיעה באיור, בכתיבה ביזמות. אבל מי יודע, נכון לתחילתו של שבוע רביעי בבידוד, נדמה לי שהסיכוי של כל אחד ואחת מאיתנו לעבור מוטציה הולך וגדל, לא פחות מזה של הנגיף.

האם אהפוך לעקרת בית מסרטים אמריקאים או לדודה עיראקית של ממש? משך הסגר יקבע.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.