Together, But Separate – Wearing Headphones in The City

בשנים האחרונות הפכו אוזניות הדי גיי‘ לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני. גדולות מאוד, לפרקים צבעוניות מאוד ויש שיגידו אופנתיות מאוד. אוזניות הענק מסמנות גבול ברור וטריטוריה אישית ממנה מתבקשים זרים להתרחק וככאלה הן משמשות ככלי יעיל, המאפשר למשוטט העירוני הצועד ברחובות למצוא לעצמו מעט שלווה.

“כמישהי שהגיעה לגיל ארבעים” מספרת אפרת, המעדיפה להזדהות בשמה הפרטי בלבד, אני יכולה להגיד שאני מסתובבת כבר שלושים שנה עם אוזניות במרחב הציבורי. זה התחיל מאוזניות של ווקמן, דרך הדיסקמן, האייפודים למיניהם ועד לעידן הסמארטפונים הנוכחי. רק עכשיו עברתי לאוזניות שהן גדולות במופגן וזה מעבר מעניין כי זה באמת תופס יותר תשומת לב וגם באמת מרגיש כאילו אני פחות זמינה אליכם במרחב הציבורי. יש בזה משהו מאוד הצהרתי ופתאום צריך לחשוב איך זה נראה, אבל הרעיון של להתנתק מהסביבה באמצעות המוסיקה הוא רעיון ותיק“.

מאוד ותיק. בתחילת המאה העשרים, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, קיבלו בחיל הים האמריקאי פנייה מנת‘ניאל בלדווין, טיפוס לא שגרתי שחי ביוטה, בן למשפחה פוליגמית ותומך נלהב ברעיון הפוליגמיה בעצמו, שפיתח במטבח ביתו זוג אוזניות חדשני. באותן השנים כבר השתמשו בצבא האמריקאי באוזניות לצרכי קליטת מסרים בקשר, אבל לאחר שביקשו וקיבלו לניסיון את הדגם של בולדווין, לא הביטו לאחור וסגרו עסקה. זוג האוזניות המדובר, אב–הטיפוס ממנו התפתחו האוזניות העדכניות, היה לדבריהם נוח יותר ויעיל יותר והאפשרות לשבת בחלל עבודה משותף, בצפיפות, ולהקשיב בפרטיות ובאיכות גבוהה למסרים העוברים בקשר, הפכה עם השנים מפתרון מעשי לסמן תרבותי, שאין הולם ממנו את הסביבה העירונית – להיות ביחד, אבל לבד.

הפוסט פורסם לראשונה בבלוג “העירוניים” באתר “הארץ”