בשבוע שעבר התקיימה בכיכר רבין בתל אביב, הפגנת הנשים. “הפגנת הנשים הראשונה בארץ” כך נכתב בכרזת הפרסום לאירוע, מעל הכיתוב “עושות היסטוריה, קובעות את העתיד“. זו לא ההפגנה היחידה שהתקיימה באותו היום, במהלך היום נענו נשים רבות לקריאה לשבות מעבודה ויצאו להפגין ברחבי הארץ. כבישים נחסמו, פעילת מחאה אחת אפילו נלקחה למעצר ועדיין, להפגנה שהחלה בשבע וחצי בערב בכיכר רבין, שמור היה, כך נראה, מעמד מיוחד. הכיתוב בכרזה שעדכנה על קיומו של האירוע בכיכר הובלט והודגש, והסיר כל ספק, זו היא העצרת המרכזית, הגרנד–פינאלה, האירוע אליו אמורות להתנקז הפעילות השובתות, שהפגינו ברחבי הארץ לאורך כל היום, לצד רבים אחרים, שיגיעו כדי להביע תמיכה במטרה, במאבק באלימות נגד נשים.
ערים מרכזיות בארץ ובעולם מושכות ומנקזות אליהן אירועים המוניים בעלי משמעות קולקטיבית–סמלית, מחגיגות השנה החדשה, דרך אירועי ספורט ועד הפגנות מחאה. יש שיראו בהפגנה המתקיימת במרכזה של העיר הגדולה, הזדמנות להפגנת כוח, לפיה, היכולת למלא את הכיכר במפגינים, היא המדד על פיו תוכתר ההפגנה כמחאה בעלת משקל, הצלחה מסחררת או כשלון חרוץ, בעוד אחרות ואחרים יגדירו הפגנה מהסוג הזה כמיינסטרים – אין בעיה להגיע עם ילדים, יש גם בייגלה חם, זמרים ואבטחה – כבורגנית, מפונקת, משעממת וחסרת תכלית , ולמיינסטרים, לשיטתם, אין מקום במחאה.
הפוסט פורסם לראשונה בבלוג “העירוניים” באתר “הארץ”