20 השנים הראשונות לחיי עברו עלי בכמיהה לעירוניות תוססת. לא בטוח שאלו בדיוק המלים בהן הייתי בוחרת לו נשאלתי אי אז בשנות השמונים לחוות דעתי על הפרבר המנומנם, המרוחק 30 דקות נסיעה מתל אביב, בו נולדתי והתבגרתי, אבל זו בהחלט היתה התחושה. פתח תקווה של ילדותי הוגדרה “על הנייר” כעיר, אבל לא התקיימה בה ולו תכונה אחת המאפיינת עירוניות עירנית מהסוג שהתקיים אז ומתקיים עד היום במרחק 30 דקות נסיעה.
עד לנקודה בה עזבתי את פתח תקווה לטובת חיים בתל אביב, שימשו לי המקומון “העיר”, מגזינים זרים וגיחות רבות ככל האפשר לעיר הגדולה, אל חוף הים, אל מוזיאון תל אביב ואל דיזנגוף סנטר כמובן, תחליף חלקי לדבר האמיתי. “העיר” שהגיע מדי שישי לקיוסק השכונתי היה שגריר ונחמה, אבל כדי להניח ידי על מגזינים זרים המתנתי בסבלנות לשיחת הטלפון מסניף סטימצקי ברחוב דיזנגוף על הגעתו של משלוח חדש, עניין שלא התרחש על פי חוקיות מסוימת או בתדירות קבועה.
אם כן, לא מפתיע שלאחר שהעתקתי את מקום מגוריי לתל אביב, התמלאתי קנאה כלפי ילדים ומי מחבריי שנולדו והתבגרו בעיר מרכזית, תהיה זו תל אביב, ניו יורק, לונדון או ברלין. השפע, הגיוון האנושי והתרבותי נראו לי כסביבה אידיאלית להתבגרות, והמבט בעיניהם של ילדים עירוניים נראה לי תמיד חזק, עירני ומפוכח יותר, על אף שאני מניחה שרבות ורבים יחלקו עלי בנקודה הזאת. פגשתי ואני עדיין פוגשת את אלה המגיעים לעיר “רק לכמה שנים”, במטרה למצוא זוגיות ולחזור כדי להקים משפחה במושב או בפרבר מנומנם, שם לדעתם “הסביבה הרבה יותר בריאה ומתאימה לגידול ילדים ויש להם איפה להתרוצץ”.
“לפני שמיכאל נולד (בן 7), אני זוכרת שאמרו לנו שעיר היא לא מקום לגידול ילדים. אנחנו חושבים בדיוק ההפך”, מספרת חברתי ש’, “מהרגע שהוא נולד גילינו את תל אביב באור שונה. הכרתי המון גינות ופינות קסם חבויות של עצים גדולים וצל, הכרתי המון מרחבים בעיר, שבעבר הייתי חולפת על פניהם וגיליתי מגוון עצום של פעילויות הזמינות בכל שעה ובכל יום. הכרתי מלא מוסדות באור חדש, כמו הסינמטק לילדים וגיליתי קהילה שלמה של הורים”.
“גדלתי בכפר סבא וכילדה, מאוד לא אהבתי את העובדה שיש רק תנועת נוער אחת, רק מרכז חוגים אחד וכו’. במובן הזה אני מאוד שמחה שמיכאל יודע שעומדות לפניו אפשרויות שונות ומגוונות. אין אי-אפשר, תמיד יש דרך להשיג מה שנדרש, לפתור את הבעיה. אני באמת מרגישה שההבדל קשור באיזושהי פתיחות מחשבתית”, היא ממשיכה, “מיכאל מכיר כל כך הרבה סוגים של אנשים, הכל נראה לו טבעי, כמעט אי אפשר לדמיין סיטואציה, שהוא יראה מישהו ברחוב והוא ייראה לו מוזר או אחר או שונה, זה מאוד בולט מול חברים מישובים קטנים יותר, שילדיהם לוטשים עיניים בכל מה שזר להם”.
“אני אוהבת לראות אותו הולך ברחוב בביטחון, נכנס לחנויות, פונה לאנשים בפתיחות והדבר הזה הולך איתו ממקום למקום, גם כשאנחנו יוצאים מהעיר, כי הוא לא מרגיש שזה קשור למקום ספציפי אלא רואה בזה הוויה טבעית וזה הבדל עצום בעיני. לראות את העולם כמו עיר אחת שאתה לא מכיר כל אחד, אבל מכיר בזכות שלך ושל השאר להתנהל בה”.
כרמל אואן, פסיכולוגית המטפלת בילדים, מתארת את הילדות העירונית כהתמודדות עם מערכת מאתגרת ועתירת גירויים. “מכיוון שהם נחשפים להרבה יותר אנשים, למגוון של אנשים וכמות יותר גדולה של אינטראקציות בין-אישיות, הם נדרשים לרגישות כלפי קודים חברתיים ולאיזושהי יכולת לנווט את המורכבות של החיים בעיר”, היא אומרת, “כילד בעיר גדולה אתה נדרש לערנות גבוהה, לסוגים שונים של אנשים ואינטראקציות בינאישיות אבל גם לסכנות, יש יותר עומס וסטרס. בתל אביב למשל, גם צריך להימנע מלדרוך על קקי, גם להיזהר מאופניים חשמליים שעוברים מולך וגם יש הרבה אנשים ברחוב, ההתמודדות הזאת מכשירה ילדים עירוניים ליכולת ניווט במערכת חברתית יותר מורכבת, ויתכן שגם להתמודדות טובה עם סטרס”.
”שתי הבנות שלנו רגילות להשתמש בסאבוואי, אוטובוסים ובמוניות” מספרת שרון (שמעדיפה להזדהות בשם פרטי בלבד) המתגוררת מזה שנים ארוכות בניו יורק עם בן זוגה ובנותיהן, ילידות העיר, בנות 10 וחמש. “הן מכירות את הקווים, הרוטינה והחוקים של כל אחד מאמצעי התחבורה. יודעות מאיזה יציאה בסאבוואי הכי טוב לצאת והקטנה אפילו מכינה מטבעות מראש, כדי לתת לאיש שעומד ביציאה מהרכבת. זו התנהלות אחרת במרחב ואינטראקציה אחרת עם זרים”.
נאית רוזנפלדר החיה בברלין ומגדלת עם רואי את ילדיהם, אלכס בת השש ומיכאל בן העשר. היא מאמינה שיש לחיים בעיר, לחשיפה מגיל אפס לשפות ותרבויות שונות ואפילו לסוגי המאכלים השונים, השפעה על ההתפתחות של הילדים. “מיכאל למשל, למד בגן לצד ילדים מיפן, מאנגליה, בלארוס, שוודיה ועוד מדינות. כל הגיוון הזה, ומה שבעינינו נראה כהרחבת אופקים, בעיניו זה פשוט טבעי”.
ועדיין, מבחינת בגרות, רוזנפלדר דווקא לא רואה הבדל גדול בין ילדיה לארבעת אחייניותיה המתגוררות בישוב כפרי בצפון הארץ. לדעתה, בגרות זה עניין של אופי. “בשבוע שעבר הלכתי עם אלכס לקנות לה בגדים וזו הייתה הפעם הראשונה שממש תכננו ועשינו את זה ביחד. היא הייתה ממש בעניין ומאוד נהנתה מהחוויה, החל מהנסיעה באוטובוס, בחירת הבגדים והמדידות בתא ההלבשה. היא גם אוהבת ללכת לעשות קניות בסופר. מיכאל פחות, הוא מעדיף להישאר בבית”, היא אומרת.
מורן בית הלחמי נולדה וגדלה בתל אביב ובה היא מגדלת את שני ילדיה, לצד בן זוגה מיק. “בילדות שלי לא היה אינטרנט ולכן מי שגר מחוץ לעיר פשוט לא הכיר דברים שאני כן”, היא אומרת, “היום אין יותר מדי הבדל מבחינת הגישה למידע, נותר רק ההבדל בהתנסות. סיכוי סביר שילד הגדל בפרבר מרוחק שמע על גייז, טרנס, הפגנות וכו’ לעומת ילדים הגדלים בתל אביב, הנחשפים מגיל אפס לכל סוגי האנשים והכל נראה להם טבעי. הרי בגן יש אבא ואבא ואמא ואמא ועוד כל מיני הרכבים – לא שמחוץ לתל אביב אין, אבל אני מניחה שזה יותר נדיר. יש פה הכל מהכל וזה נהדר לגדול ככה, מניסיון.
“ילד שגר ליד ככר רבין, חווה ומשתתף בהפגנות כדבר שבשיגרה. נכון שאנחנו צריכים להתמודד עם שאלות מוזרות כמו למה יורים על אתיופים? ולמה הלהט”ב מפגינים בכלל ומה זה המצעד הזה?”, היא מוסיפה. מצד שני, לולא התגוררה סבתם בקיבוץ בצפון הארץ המוקף בכפרים ערביים ודרוזים, אולי הם לא היו מכירים אותם, שלא במסגרת הפגנה.
הפוסט פרסם לראשונה בבלוג “העירוניים” באתר “הארץ”
Ilanit Shamia 