השבוע החלטתי להציץ ליוצרים. אני אוהבת לבקר “מאחורי הקלעים”, היכן שמתרחשים תהליכי העבודה, הרבה לפני שעולים על הבמה, תולים תערוכה או יוצאים עם עיצוב חדש לשוק. ערים גדולות נוטות לקלוט בשמחה יוצרים עצמאיים מתחומים שונים ועדיין, אפשר בקלות להגדיר את מערכת היחסים בין היוצרים לערים הגדולות כיחסי אהבה-שנאה, המתבססים על תלות הדדית”.
ערים גדולות נהנות מההילה היצירתית, יזמי נדל”ן ופוליטיקאים מתרגמים את ההילה לכסף ואחת הבעיות היא שמעט מדי מהכסף חוזר אל היוצרים עצמם. מן הצד השני, יוצרים עצמאיים צריכים קהל וגם קולגות וסביבה המגרה את החושים ואת אלו הרבה יותר קל למצוא בעיר מרכזית”.
רצוי להיזכר שגם היוצרים העצמאיים הם יזמים, רק שהסיכוי לאקזיט נמוך מאוד במקרה שלהם. כדי להוציא לפועל רעיון מופשט, להפוך אותו להצגה, מופע מחול או תערוכה, דרושים לא מעט כישורים יזמיים. תהליך עיבוד הרעיון לכדי יצירה, התהליך האמנותי, נעשה בקרב היוצרים העצמאיים במקביל לעיסוק במיליון פרטים מעשיים ובירוקרטים וזה אולי הזמן להזכיר עד כמה שגוי הדימוי של אמן, ככזה הפועל מתוך היצר ואינו מסוגל להתמודד עם “העולם האמיתי”. רוב היוצרים העצמאיים המצליחים, בארץ ובעולם הם סטאראטפיסטים בהווייתם, זו רק המציאות התרבותית-כלכלית שאינה מתגמלת אותם בהתאם.
מהרגע שצץ במוחו של יוצר רעיון ועד הרגע שהוא מגיע לבמה או לחלל הגלריה יכולים לחלוף שבועות, חודשים ואפילו שנים. לרוב אנחנו זוכים לחוות את התוצאה הסופית, המלוטשת. הפעם בחרתי להיכנס ולתעד חלק קטנטן מתוך התהליך, פעולה שאני שואפת להפוך להרגל, עם יוצרים מתחומים שונים, כאן בבלוג.
אני פותחת את הסדרה עם ביקור בחזרה של שניים מהכוריאוגרפים הבולטים בארץ, צמד הכוריאוגרפים יוסי ברג ועודד גרף. ברג וגרף הם צמד בעבודה וזוג בחיים ועם העבודה הנוכחית, כוריאוגרפיה מקורית ליצירה המוסיקלית של איגור סטרווינסקי, “פולחן האביב” הם מופיעים כבר למעלה מחצי שנה לצד הרקדנים אבשלום לטוכה וטל אדלר-אריאלי, אבל לדבריהם “תהליך העבודה לא מתחיל בחזרות ולא מסתיים כשעולים על הבמה.
בסטודיו התאורה פלורצנטית, אין בגדי הופעה, אין תפאורה ויש מעט מאוד אביזרים נלווים, העבודה והרקדנים חשופים. זה הזמן להודות כי יש לי חיבה ולא מהיום, לסמרטוטים אותם נוהגים ללבוש רקדנים בחזרות, סמרטוטים הסופגים לצד כמויות הזיעה את תנועות הגוף, את המוסיקה ואת ההשראה והופכים מפריט לבוש סתמי לתמצית היופי.
הסטודיו של ברג וגרף הוא אחד מהחללים הרבים ברחבי תל אביב אותם הם שוכרים בהתאם ללו”ז החזרות המשתנה. “אנחנו מסתובבים בין חללי סטודיו שונים בעיר” מספרים השניים, “זה לא אופטימלי, בפנטזיה היינו רוצים לעבוד בסטודיו קבוע, אבל לנדודים מסטודיו אחד לאחר יש גם צד חיובי, אנחנו נוסעים הרבה בעולם והמעבר בין חללים שונים לא מכריח אותנו להתחייב למקום אחד”.
איך נולד הרעיון לעסוק ב“פולחן האביב“?
“רצינו לעסוק בחקר התנועה ולהשתכלל בביטוי הפיזי, אך עם זאת, לצד העיסוק הטהור בפיסיות, חסרה לנו הדרמה. באיזשהו שלב הגיע הרעיון לשלב את המוסיקה של “פולחן האביב”. החלטנו להקשיב ליצירה מתחילתה ועד סופה ולתת לה להיות איתנו בסטודיו במשך שבוע, להגיב אליה ולנהל דיאלוג שבסופו נחליט אם ממשיכים הלאה. כל פעם חשפנו צד שהיה מעניין להגיב אליו, כזה שקשור בתכנים, בהיסטוריה, במוסיקליות ובתת מודע שלה. מתוך כל התגובות ההדדיות התפתחו יחסים שהתגבשו לבסוף לידי יצירה אחת שלמה. לא עשינו החלטה מראש, האורגניות שבמפגש הניעה אותנו ויצרה אצלנו סקרנות להמשיך וליהנות מהדיאלוג שנוצר עמה”.
ניז‘ינסקי, מוריס בז‘אר ופינה באוש, שלושה כוריאוגרפים שהפרשנות שלהם ל“פולחן האביב” בעלת מעמד מיתולוגי כמעט בעולם המחול. לא חששתם להיכנס לזירה הזאת?
“בוודאי. זה טבעי להרגיש ככה וגם דיברנו על זה ומתוך מודעות להיסטוריה של היצירה וכבוד רב למוסיקה, אפשרנו לעצמנו להתחבר ולהגיב בדרך האישית שלנו ולשמור בו-זמנית על רוח יצירתית ושובבית. חלק מהמחקר היה לצפות בוריאציות נוספות ליצירה, דיברנו על יצירת אינטרפרטציה לשרשרת וריאציות קיימות. ועל הנוכחות של כל רוחות הרפאים מהעבר שקשורים ליצירה ואינם, אבל נמצאים איתנו בסטודיו. נקודת המוצא הייתה דיאלוג ומשחק מול ‘טקסט’ קיים”.
“בסוף אתה תמיד נותר לבד מול ההחלטות שאתה עושה ויש מימד של סיכון שכלול בתהליך, בלי הבטחות לגבי התוצאה. אנחנו משתדלים להישאר פתוחים וזמינים לכל מה שמביאה היצירה ותהליך הגילוי שלה. זה קצת כמו חומר בתהליך העיבוד שלו לפני שהוא מלוטש לתכשיט. לפעמים האינסטינקט ברור, אבל מעבר לכך הכל תלוי בדיאלוג פתוח ומזמין בינינו וגם בינינו לשאר האנשים ששותפים בפרויקט. המילים תקווה ואמונה משמעותיות כמובן בהקשר של אנשים ורוח האדם”.
איך באה לידי ביטוי “הדרך האישית” שלכם בעבודה הנוכחית?
“העבודה היא תמצית. היא עריכה וארגון אופטימלי של סך כל המחשבות, הפילוסופיות, התנועות ופתרון הבעיות שמעלה היצירה. כמו בכל עבודה אנחנו מציפים על פני השטח מודע לצד תת מודע, טראומה וזיכרון, חמלה ואמפתיה. אנחנו מתמודדים עם קונפליקט שבמהות הקיום שלנו כבני אנוש ובעצם ההתמודדות איתו, אנו חולקים עם הקהל את הדברים שכולנו מרגישים. כדי לדבר על גבריות אנחנו חוקרים נשיות, כדי לדבר על חיים אנחנו חוקרים מוות, כדי להציג פשטות אנחנו חוקרים מורכבות”.
בכל פרויקט אתם עובדים עם רקדנים–שותפים שונים, ספרו לי קצת על תהליך הבחירה.
“מעניין אותנו לעבוד עם אנשים סקרנים, פתוחים ורגישים, בעלי תשוקה לחקור את הלא ידוע. אנחנו אוהבים לפגוש בן-אדם שהוא אמן, ויש לו רצונות להתפתח ורצון לבטא את עצמו בכל האמצעים העומדים לרשותו. כשהחלטנו שהיצירה תהיה עבור קאסט של בנים, עניין אותנו השילוב והדינאמיקה בין האנשים. רצינו לתת ביטוי לאינדיבידואלים שונים וייחודים שיחד מרכיבים יחידה רגישה, שלמה ומלוכדת”.
בחזרות אתם עובדים ללא תפאורה, ללא בגדי ההופעה וכמעט ללא האביזרים. האם לבגדי החזרה ישנו איזה תפקיד הממלא את החסר או שפשוט “לובשים מה שיש”?
“כשאנחנו לובשים בגדים פחות הדוקים זה מאפשר לתנועה שלנו להיות רחבה ונושמת. זה מאפשר לנו ולתודעה לא להסתפק בגבולות הצורניים הממשיים של העור שלנו אלא להרחיב את הגבולות של עצמנו וכך גם את הפנטזיה. פנטזיה יוצרת מציאות”.
כך זה נראה כשעולים על הבמה
The Rite of Spring by Yossi Berg & Oded Graf TRAILER from Yossi Berg & Oded Graf on Vimeo.
הפוסט פורסם לראשונה בבלוג “העירוניים” באתר “הארץ”
Ilanit Shamia 