Street Style in Tel Aviv #64

לפני כשבועיים בעיצומה של שבת מהנה וכרבע שעה לאחר שנפרדתי מחברים איתם ביליתי בוקר קיץ נאה, מצאתי את עצמי באמצע רחוב גרוזנברג, בלי נעליים. סנדלי ההוויאנס שלי נפחו את נשמתן בטיימינג מחורבן במיוחד, אף מרכול לא נראה ברקע, אפילו לא פיצוצייה ודירת המקלט הקרובה דרשה כעשר דקות הליכה. עכשיו, אני לא הטיפוס שתלך ברגליים יחפות, לא בגיל, לא בוייב. הלבוש שלי אומר “בית קפה ממוזג, או אפשר גם כוס יין לבן בבקשה?” לא “ציפור חופשיה, איפה קונים כרטיסים למידברן?”, כך שהמראה המעט מרושל עם נטייה לבורגני, המאפיין אותי, לא הכיל ברוח טובה את רגליי היחפות. ניסיתי להפגין יצירתיות, לדחוף את משקל גופי כלפי האספלט הלוהט ולגרור את כף הרגל עם סוליית הגומי המשוחררת אבל, הפתעה, זה לא עבד וכך מצאתי את עצמי פונה לכיוון מדרחוב נחלת בנימין, צועדת בזהירות ברגליים יחפות ותחושת עליבות באמתחתי. מסתבר שלחתיכת גומי בעובי סנטימטר וחצי יש משמעות גדולה בהרבה מיעודה הפרגמטי, הבסיסי, בעיקר אם את טיפוס הלוקה בעודף מודעות עצמית, או אדם עני. תפנית חדה בעלילה התרחשה כמה דקות לאחר מכן, עת הבחנתי בפנים מוכרות. ריקי! ריקי ישבה עם ילדיה וחבריה בגלידריה, לא רחוק מהשומר שלוש, מרכז יצירתי אותו היא מפעילה ובו היא פועלת, טווה חוטים וסורגת סריגים. נפנפתי בסנדלים המפורקים וריקי, כמו ריקי כיוונה אותי ישירות למרכול הכי קרוב בסביבה (בקצה הדרומי של שוק הכרמל, אל מול החניון) “אני יכולה להלוות?” הצבעתי על הסנדלים שלרגליה ונעניתי בחיוב לאחר שהבטחתי להחזיר אותן בזריזות. וכך נשארה ריקי יחפה בגלידריה ואני צעדתי אל המרכול ההומה והידידותי, שם רכשתי תמורת שישים שקלים תחושת בטחון ושלווה נפשית (בגוון סגול מטאלי). כשחזרתי, הבנתי שמצאתי את האיור הבא

Street Style in Tel Aviv #64

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s