.לא לצלם, לא להביט אפילו, לא להיקשר, לא לצלם
זה מה שאני אומרת לעצמי בזמן האחרון בכל פעם שאני יוצאת לרחוב. במהלך החודשים האחרונים צילמתי כל כך הרבה אנשים מעניינים, אבל הזמן העומד לרשותי כדי להתעמק בהם ולאייר בהשראתם מצומצם מאוד. אני מתחילה לאייר בשעות הערב המאוחרות ומסיימת כשהעיניים נעצמות. לפעמים, הפער הזה בין התשוקה לאייר לבין העייפות הפיסית גדול כל כך והניסיון להתעלם מאחד לטובת השני יוצר מצבים בעלי איכות טרגית-קומית. איור שיוצא מחורבן במיוחד, עט דיגיטלי שנשמט או מסך שעומד להחליק מעל ברכיי ולהתרסק לרסיסים יקרים מדי. אבל כל מי שהחזיק אוסף בחייו, יודע עד כמה קשה לעמוד בפיתוי. בילדות אספתי מפיות וניירות מכתבים ו”זהבים” מעטיפות של שוקולד, בהמשך עברתי לאיסוף תקצירי הסרט בערבית של יום שישי, שהיו מגיעים בפקס שבועי למערכת עיתון כל-העיר וכשבגרתי והתחלתי לעשן, מצאתי את הניירות המוזהבים הנשלפים עם פתיחת קופסאות הסיגריות כאטרקטייבים מאוד. בהמשך גם יצרתי מהם ערימה ענקית של סירות מנייר והצגתי אותם כחלק מתערוכה קטנה. למשך תקופה מסויימת אספתי זיכרון אחד מכל יום במעטפת ניילון אישית, אבל נשברתי כשהבנתי שזה לא מציאותי, אין לי מספיק מקום. לפני כמה שנים פשוט נמאס לי מחפצים, חפצים תופסים הרבה מקום, דורשים טיפול וצוברים אבק ובכלל, הרבה יותר כיף לאחסן על ענן. “לא לצלם, לא להביט אפילו, לא להיקשר, לא לצלם” אני אומרת לעצמי ורוב הזמן גם מצייתת, אבל לפעמים חולפת מולי דמות שנדמית לי חד-פעמית, כזו שיש בה גם משהו מקומי מאוד ואני יודעת שהסיכוי לפגוש בשנית טיפוס שכזה הוא מזערי. זו לאו דווקא דמות טווסית או קיצונית במיוחד, להיפך, כמה שפחות, עדיף. עידון ושקט מאפשרים לי להביט ולהתעמק בפרטים הקטנים. במקרה כאלה, אני מורדת בחוקים שחוקקתי לעצמי
Ilanit Shamia 