Women At Work #28 – Adi Levy

Women At Work #27 - Adi Levy

בזמן שהראיון הזה נערך, עדי לוי, האורחת ה-28 שלי בפרויקט “נשים בעבודה” מתחילה תפקיד חדש ונפרדת, ממה שהיא מגדירה כאחת מנקודות השיא המקצועיות שלה, עריכת התוכנית הנפלאה “סליחה על השאלה”* (כאן11).

את תפקידה כעורכת תוכן היא מגדירה כ”אמא של תוכניות” וגם “אהבה גדולה” ומוסיפה, “אני מצליחה לזכור לאורך כל הדרך שיש לי מזל גדול שזה המקצוע שלי”. המזל שיחק גם בתחילת הדרך, כשהתחילה לעבוד באיגוד הבימאים והתסריטאים, בנקודת זמן משמעותית, ממש עם שובה מלונדון בגיל עשרים וקצת, כשעדיין התלבטה איך להפוך את החומר התיאורטי שלמדה בסוציולוגיה ותקשורת המונים, לעיסוק מעשי. 

“חברת הלווין עמדה להיכנס לשוק” היא מספרת,” מכרז לערוץ מסחרי חדש בדיוק נכתב (לימים ערוץ 10) ואנחנו היינו בקרב על היצירה המקורית. הכרתי שם הרבה מאד יוצרים, למדתי המון על יצירה, כסף ופוליטיקה ועד היום אני מרגישה שהייתי חלק ממהלכים שעיצבו את תעשיית הטלוויזיה בארץ”

מאז, הספיקה לעבוד כעורכת בפועל (זו הכותרת הרשמית, בהמשך הראיון יש עוד אחת) בעונה השלישית  של “ארץ נהדרת” במה שהיה אז הערוץ השני ולערוך מיומה הראשון את תוכנית הדוקו-ריאליטי “בואו לאכול איתי”, בכאן 11 גם היא. עכשיו היא מתחילה תפקיד חדש, כאמור, תפקיד רוחב, ניהול ופיקוח על הפקות הדוקו-ריאליטי והריאליטי של בית ההפקה ‘קסטינה’.

“אני לא חושבת שהיתה לי אי פעם מטרה גדולה” היא אומרת בתשובה לשאלת הדרך והיעדים “אבל מצד שני, בכל שלב בדרך סימנתי לי לאן אני רוצה להגיע בשלב הבא”.

*ברור שניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול, מה שמבחינתי לפחות ומאמינה שגם מבחינתכם/ן היא אחת השאלות המסקרנות לגבי יצירת התוכנית “סליחה על השאלה”. קראו בהמשך.

איך נגדיר אותך  

אני עורכת תוכן בטלוויזיה. כשאנשים מתבלבלים מהטייטל הזה אני מסבירה שאני אמא של תכניות. אני מקבלת לידיים רעיון ברמה כזו או אחרת ומטפלת בו עד שיש תכנית. זה אומר הקמה של צוות (פרה-פרודקשן, צילומים ופוסט) וניהול שלו לאורך כל הדרך.

בגדול, למרות שכל הפקה כוללת גם תקופה של סבל גדול וייסורים (נטייה לדרמטיות מישהו?) אני אוהבת מאד את העבודה שלי ומצליחה לזכור לאורך כל הדרך שיש לי מזל גדול שזה המקצוע שלי.

כילדה, איך דמיינת את עצמך “כשתהיי גדולה”?

אני חושבת שמאז ומעולם ראיתי את עצמי באזורי הבמה/ קולנוע / טלוויזיה. כשהייתי נערה בתיכון חשבתי שאגדל להיות אדם רציני ודמיינתי את עצמי במאית תאטרון יצירתית להפליא.  לקח לי לא מעט שנים להיפרד מהרעיון הזה אבל בתכל’ס, כשאני חושבת על זה היום יש הרבה קווים משיקים למה שאני עושה.

איפה אני מוצאת אותך היום?

היום (ממש היום) אני מתחילה תפקיד חדש וקצת שונה בחברת ההפקה ‘קסטינה’. הפעם אני לא אמונה על תכנית ספציפית אלא נכנסת לתפקיד רוחב של ניהול ופיקוח על הפקות הדוקו-ריאליטי והריאליטי של בית ההפקה.

עד היום, כבר לא מעט שנים אני עורכת פרילנס של תכניות טלוויזיה. לא מחויבת לערוץ מסוים וגם לא לבית הפקה אחד. ערכתי תכניות מז’אנרים שונים ומגוונים, דוקו-ריאליטי, ריאליטי, תכניות הומור ובידור וגם תכניות שקשה לדייק את הז’אנר שלהן כמו התכנית האחרונה שערכתי “סליחה על השאלה“.

 

שניה לפני שאת ממשיכה הלאה, האם תוכלי לספר קצת על התהליך מאחורי הקלעים של התוכנית “סליחה על השאלה” –  איך משכנעים אנשים לדבר על הנושאים הכי קשים מבחינתם? אני בטוחה שהרבה אנשים סקרנים לדעת, אני ביניהם.

קשה לתקצר עבודה של שנתיים אז אני אנסה לענות על השאלה הספציפית ששאלת. נגעת בנקודה מעניינת מאד. איך משכנעים אנשים לדבר באופן כל כך פתוח ואינטימי, לא סתם על נושאים קשים, אלא ברוב המקרים – על הדבר האחד שעל ידו הם מתוייגים על בסיס יומי באופן מאד מתסכל. הרי אדם עיוור (כדוגמא) תמיד יהיה בעל המון מרכיבי זהות נוספים (משפחתיים, מקצועיים, אישיותיים ועוד) ועדיין, לרוב העולם יתייחס אליו בתור ‘העיוור’. למעשה האנשים שראיינתי, ברוב המקרים, עובדים מאד קשה כדי שאנשים יתייחסו למי שהם ולא לתווית האחת הבולטת שלהם והנה אני מגיעה (לא תמיד אני כמובן, יש לי צוות שלם, מסור, רגיש ונהדר) ומבקשת מהם לבוא להתראיין בתור ‘העיוור’, או ‘השמן’ או ‘האוטיסט’.  למעשה אני אפילו לא מציגה אותם בשמם עד לסיום התכנית ובטח ובטח לא נותנת רקע עליהם (אלא אם כן הוא עולה כבדרך אגב באחת התשובות).

בעונה הראשונה זה היה קשה ממש. ניסינו לתאר לאנשים את התכנית ולשכנע שכוונותינו טובות אבל רבים מאד סרבו לנו. כל מה שיכולתי לעשות הוא להביט לאנשים בעיניים ולהבטיח שכוונותי טובות. הבהרתי שמותר לסרב לענות על שאלה (אבל אז תמיד אשאל למה הסירוב. לפעמים זה מלמד לא פחות) ובנוסף, הייתי פתוחה וזמינה בעצמי (למשל – כל משתתף שביקש את מספר הטלפון הפרטי שלי קיבל אותו.  זה לא קורה בתכניות אחרות שערכתי). לפעמים זה עבד ולפעמים פחות. בעונה השנייה הסיפור היה קצת שונה כי המרואיינים כבר הבינו לאן הם נכנסים והאמון הבסיסי היה שם. אני באמת ובתמים רואה במשתתפים בתכנית שותפים לתכנית ולא אובייקטים ורוצה להאמין שהם הרגישו את זה ולכן באו.

מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן

מה השתנה בדרך והאם היה שלב בו סימנת לעצמך מטרה לחתור אליה?

אני לא חושבת שהיתה לי אי פעם מטרה ‘גדולה’. גם היום אני לא באמת יכולה לענות על השאלה לאן אני מכוונת. מצד שני, בכל שלב בדרך סימנתי לי לאן אני רוצה להגיע בשלב הבא.

בואי נחזור רגע להתחלה – להחלטה ללכת בכיוון מסוים, להירשם ללימודים בתחום זה ולא באחר, או חוויה ראשונה הקשורה למימוש שאיפה – עבודה ראשונה, פרויקט ראשון וכו’.

זו שאלה שגורמת לי לחשוב, כי נראה לי שהיו כמה וכמה נקודות בדרך שהיו ‘הראשון’ שלי. העבודה הראשונה שלי בתחום והעבודה הראשונה שלי בכלל כאדם בוגר, היתה באיגוד הבימאים והתסריטאים. אורי ענבר, דורון צברי ואבי שמש (מי שהיו אז יושבי הראש הנבחרים של איגודי היוצרים) נתנו לי לתפעל את האיגודים (והרימו לי עם התואר מנכ”לית, שכבר אז ידעתי שהוא בולשיט) בנקודת זמן קריטית מאד. חברת הלווין עמדה להיכנס לשוק, מכרז לערוץ מסחרי חדש בדיוק נכתב (לימים ערוץ 10) ואנחנו היינו בקרב על היצירה המקורית. הכרתי שם הרבה מאד יוצרים, למדתי המון על יצירה, כסף ופוליטיקה ועד היום אני מרגישה שהייתי חלק ממהלכים שעיצבו את תעשיית הטלוויזיה בארץ.

מה הוביל אותך אל התפקיד הזה בעצם?

 חזרתי מאנגליה שם למדתי סוציולוגיה ותקשורת המונים, תואר מרתק ומאד תיאורטי וחיפשתי מאיזה כיוון אני רוצה להפוך אותו לפרקטי. הייתי בת עשרים וקצת, מלאת אנרגיות והכל עניין אותי. הכרתי את אורי ענבר והוא הציע לי, בזמן שאני מתלבטת, לבוא לעבוד באיגודי היוצרים.

נמוך

התכנית הגדולה הראשונה שקיבלתי לידיים שלי בלבד – לא צלחה. היא אפילו לא הייתה כישלון מפואר ודרמטי אלא סתם תכנית נטולת ברק ועמוסת פשרות, שבצעד אמיץ הורדה מהמסך לפני שהמבוכה תהיה גדולה מדי. אני זוכרת שתוך כדי העבודה עליה ראיתי חלק נכבד מהטעויות שעשיתי ובכל זאת עשיתי אותן (כי לחצו, כי אמרו, כי ביקשו, כי לא באמת ידעתי איך ולאן להוביל). זמן מה אחרי שירדה מהאוויר ילדתי את בתי הבכורה ונשארתי בבית בערך שנתיים וחצי. אז נכון שהתמסרתי לאימהות בהנאה שאין לתאר ונכון שבזמן הזה גם נכנסתי שוב להריון וילדתי עוד ילד אבל אין לי ספק שתחושת הכישלון ההיא עזרה לי להישאר בבית.

גבוה

לשמחתי הרבה העבודה שלי היא רכבת הרים שכוללת פיקים ונפילות נון סטופ. אני מסמנת כשיא נקודות שהרגשתי בהן שלמה וגאה במה שאני עושה והנקודה האחרונה הזו היתה עכשיו, עם השידור של העונה השנייה של “סליחה על השאלה”. התחלתי לקבל תגובות בעוצמה ובעיקר מסוג שלא הכרתי. אנשים שטרחו למצוא אותי ולספר לי איך התכנית הזיזה משהו אמיתי אצלם בחיים. שינתה את ההסתכלות שלהם על משהו, גרמה להם להגיב אחרת למישהו, פתחה אצלם איזו שיחה חשובה עם אנשים קרובים או ‘סתם’ גרמה להם לחשוב. אני מרגישה שזכיתי בהזדמנות לעשות תכנית שמהדהדת טוב בעולם האמיתי וזו תחושה של סיפוק גדול במיוחד.

תפנית בעלילה

לפני תשע שנים, אחרי שנתיים וחצי בבית, עם שני תינוקות חדשים, קיבלתי הצעה מ”גיל הפקות” לערוך תכנית קטנה וחמודה לרשות השידור בשם “בואו לאכול איתי“. הסבירו שזו תכנית פרה-פריים קצרה שתתאים לי בול כי לערוך אותה זו ממש “משרה לאימהות”. לקח לי בערך חודשיים להבין שמדובר בהפקה גדולה ומורכבת מאד, עמוסת אנשי צוות, אילוצים והפתעות אבל גם כזו שאני אוהבת ממש. בזכות הכותרת ‘תכנית קטנה’ הצלחתי לעבוד מתחת לרדאר, עם מעט מאד ממערך הלחצים החיצוניים שמאפיינים תכניות בהפקה וכשהתכנית שודרה הרגשתי שזו הפעם הראשונה שהטעם האישי שלי מגיע לצופים כמו שהוא. למרבה ההפתעה זה עבד. התכנית שודרה בערוץ הראשון ברייטינג מזערי אבל יצרה לעצמה קהל אוהב ונאמן וקיבלה יופי של ביקורות. אני חושבת ששם למדתי לסמוך על עצמי, על תחושות הבטן שלי ועל ההחלטות שלי ורק מהמקום הזה יכולתי באמת להמשיך לערוך תכניות.

לסיכום

לעיתים יוצא לנו לפגוש בדרך, ככה במקרה, דמות שהמפגש עמה הותיר בנו רושם כביר, חיובי או שלילי, כזה הנטמע בזיכרון כחוויה מכוננת. נשמע מוכר?

עוד מיתרונות המקצוע שלי – אני כל הזמן פוגשת אנשים חדשים ורובם המכריע אנשים מעניינים, יצירתיים ולרוב גם לא מאד נורמליים. קשה ממש לבחור אדם אחד כדי לענות כאן אבל אם אני ממש חייבת אני בוחרת את מולי שגב. מולי, העורך הראשי של “ארץ נהדרת“, היה הבוס שלי לאורך עונה של התכנית. היה לי שם טייטל של עורכת בפועל או משהו דומה אבל כששואלים אותי מה עשיתי ב”ארץ” אני תמיד עונה שהייתי הביץ’ של מולי ומתכוונת לזה במובן הכי חיובי שיש. בעבודה שם הבנתי בפעם הראשונה שתכנית יכולה להיות של מישהו. ברור שיש לו צוות מהחלומות של כותבים, שחקנים, מפיקים ועוד אבל אין ספק שהתכנית היא שלו (יכול להיות שהמצב שם היום קצת שונה, מדובר בעונה 3 של התכנית לפני יובלות…), הוא זה שחי ונושם אותה, הוא זה שטרוד ממנה בלילה והוא גם זה שמחליט בסופו של דבר על הכללל.  למדתי ממנו ומהעבודה ב”ארץ” המון על הומור, על סאטירה ועל שיח ציבורי אבל מעל לכל למדתי שאני רוצה גם. משלי.

מעוניינים לתמוך בפרויקט “נשים בעבודה”? לתמיכה חודשית בסכום קבוע או תמיכה חד-פעמית, בכל סכום שתחפצו. אנא צרו קשר במייל ilanitshamia@gmail.com

 

 

 

 

 

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.