Women At Work #27 – Orna Fraifeld-Best

Women At Work #27 - Orna Fraifeld

ככר הבימה, גן יעקב ובקרוב ככר המדינה ושוק העלייה הם בין הפרויקטים בפורטפוליו של אורנה פרייפלד-בסט. פרייפלד-בסט, האורחת ה-27 בפרויקט “נשים בעבודה”, אדריכלית ובעלת משרד (יחד עם שותפתה ליטל סמוק, עשרים שנה של שותפות אותן היא מגדירה כ”הזוגיות הכי ארוכה שלי, חוץ מבעלי”) המתמחה באדריכלות נוף בעיר, מצהירה כי היא אוהבת עירוניות על כל מרכיביה. “הנוף העירוני” לדבריה “הוא לא נוף רגיל, הוא בעצם שכבה נוספת בתוך העיר”.

פרייפלד מתארת ילדות מלאה בדמיון ורגעי חולמנות, אבל בתוכם, את עצמה היא דמיינה בעיקר כאשה חזקה ועצמאית. עד היום היא אוהבת את עבודתה, כולל חלקיה הקשוחים – בין הבירוקטיה לעבודה בשטח, ומהסיבה הזאת גם עזבה את ההוראה. בבחירה בין להשקיע את מלוא העוצמה בבניית המשרד או לחלוק את היום-יום עם הסטודנטים, המשרד ניצח.

בתחילת הדרך היא מצאה עצמה מרימה קמפיין לגיוס כספים כדי לממן לימודים בהרווארד, כולל פנייה אישית לאספן אמנות, ללא היכרות מוקדמת או קשרים ולמדה משהו על הגשמת חלום אבל גם על שברו. בעתיד היא רוצה להמשיך לכשות בדיוק מה שהיא עושה היום.”אני חושבת שזו זכות ממש גדולה להשפיע על העיר ועל המקום שאני חיה בו” היא אומרת ומוסיפה “רק שהפער בין התוכנית למציאות ילך ויצטמצם”.

איך נגדיר אותך

אני אדריכלית, שעוסקת בעיקר באדריכלות נוף בתוך עיר. כלומר מנסה ליישם את הפרקטיקה של אדריכלות אינטרדספלינארית, בין אדריכלות לאדריכלות נוף. התפר הזה נמצא תמיד בתוך המרחב העירוני, כי עיר על כל מרכיביה היא המקום של המפגש הבלתי אמצעי בין אנשים ובין דיסיפלינות, ואני אוהבת עירוניות על כל מרכיביה ותמיד גאה להוסיף עוד מקום  שיאפשר את המפגשים המקריים הללו, שהם נשמתה של העיר. כשזה קורה, ומתרחשים במקום דברים שלא חשבתי עליהם בכלל אני שמחה במיוחד.

כילדה, איך דמיינת את עצמך “כשתהיי גדולה”?

הייתי ילדה חולמנית ביותר, אז דמיונות שיחקו תפקיד חשוב. עד היום האסוציאציות שלי רצות יותר מהר מהמציאות והרבה פעמים אני מוצאת עצמי בוהה וחושבת. דמיינתי את עצמי כאשה עצמאית וחזקה. לא רקדתי אף פעם בלט אבל שיחקתי הרבה משחקי תפקידים עם אחיותיי. אמא ובנות, משרד – תמיד אהבתי לנהל, לקבל החלטות ולהיות אחראית עד אין קץ. חשבתי תמיד שאעסוק במקצועות מדעיים, אבל גדלתי בסביבה שאמנות היא נקודת המוצא שלה, עם אמא שלימדה אותנו את כל אמנויות הנשים: לרקום, לתפור, לייבש פרחים, לצייר ולהורות ( להיות מורה, ללמד).

אבא שלי שהתחיל כפסל, הפך להיות מנהל פרויקטים בתחום הבנייה והתשתיות. ואכן, כולנו עוסקות היום בתחומים שנוגעים באמנות, בבנייה ובחברה, ובעיקר עצמאיות ביותר. פתאום הבת שלי הזכירה לי, שמילאתי מחברות בציורי אופנה וחלמתי להיות מעצבת אופנה.

איפה אני מוצאת אותך היום?

 מנהלת עם שותפתי ליטל סמוק פביאן, את משרדנו ת.מ.א. תכנון מרחב אורבני או TeMA  באנגלית . אנחנו מתכננות יחד עם האדריכליות והאדריכלים במשרדינו  עשרות פרויקטים ברחבי הארץ.

תוכלי לספר על כמה מהם?

עכשיו אנחנו בעיצומו של פרויקט ככר המדינה, זה פרויקט לא פשוט וממש חשוב בעיני בעיר כי מדובר באחד מהחללים היפים והגדולים בתל אביב, ואחת ההזדמנויות האורבניות המעניינות. מדובר בשטח פרטי שנתפס כשטח ציבור ומוזנח בדרך כלל והאתגר עכשיו זה – אחרי שיבנו שם מגדלים וחניון – להפוך את זה למקום שמצד אחד יישאר מקום קצת פראי בתוך העיר ומצד שני, יהפוך למקום חדש ומעניין, למען התושבים, עם  אחת הגינות הגדולות בתל אביב.

פרויקט שני בביצוע הוא שוק העלייה בתל אביב, זו הולכת להיות גינה עם מן ככר ציבורית – גינה עירונית בין בניינים, והמתנ”ס יהיה במבנה השוק עצמו, שהוא מבנה לשימור.

בנוסף,  בשנים האחרונות התחלנו לעסוק גם בפרויקטים של בנייה – עכשיו סיימנו קומפלקס של שבעה גני ילדים בחיפה. זהו גן הילדים השני שאנחנו מתכננות ואנחנו מנסות ליישם רעיונות קשורים גם לחוץ וגם לפנים, וגם לבניה הצפופה בעיר – גני ילדים בקומות.

מה השתנה בדרך והאם היה שלב בו סימנת לעצמך מטרה לחתור אליה?

היו שתי נקודות מפנה שארחיב עליהן בהמשך, הראשונה היא ההחלטה לעסוק באדריכלות נוף במקום באדריכלות והשניה היא ההחלטה להפסיק ללמד ולהתרכז בבניית משרד פעיל.

בואי נחזור רגע להתחלה

כשחשבתי מה ללמוד, הדבר הראשון שעניין אותי הוא היכולת להיות עצמאית והשני, קצת קלישאתי, לעסוק בתחום שיש לו השלכות הנדסיות אבל הוא גם אמנות.

החלטתי ללמוד אדריכלות בלי ידיעה מוקדמת ממש של התחום. התקבלתי לבצלאל ומיד התאהבתי. אני זוכרת שנפעמתי בשבוע הראשון מהרעיון, שאדריכלות היא בעצם החלל בין המבנים ובתוכם, ולא המעטפת. אהבתי את הלימודים ואת צורת הלימוד. וגיליתי שפה חדשה וצורת הסתכלות מאוד מעניינת על העולם.

התחלתי לעבוד במשרדי אדריכלים משנה א’, ועבדתי בשלל משרדים ירושלמיים, כך שסיימתי את הלימודים עם נסיון בעבודה של חמש שנים. בסיום הלימודים יצאתי לעבוד כשכירה בכמה משרדים והחלטתי לנסות להתקבל לאוניברסיטת הרווארד בארה”ב. תמר, הבת הבכורה שלי בדיוק נולדה, ובחופשת הלידה עבדתי על הפורטפוליו להרווארד. התקבלתי ומאחר ולא היה לי איך לממן את הלימודים, התחלתי במסע לא פשוט של גיוס הכספים.

מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן

באיזו דרך?

הייתי מאוד תמימה וחשבתי שזה נורא פשוט, אז פניתי לכל מלגה אפשרית קיימת וגם לאנשים באופן פרטי, אבל בסופו של דבר חלק גדול מהכסף קיבלתי מחכמי.

הכרתם קודם?

לא, פשוט ניסיתי לפנות לאנשים שהם חובבי אמנות וחכמי הזמין אותי לפגישה אצלו, זו היתה אחת החוויות הכי מיוחדות בחיים שלי. המשרד שלו – כל בניין הפניקס במקווה ישראל היה מלא עבודות אמנות – ואז, נכנסתי למשרד הענק שלו, שהיה מלא בערימות של ספרי אמנות, כמו מגדלים. הוא היה מאוד ענייני, לא מעבר לזה, ואחרי שבוע קיבלתי צ’ק בדואר.

הצ’ק שלו ועוד המלגות הספיקו לי לסימסטר אחד. אהוד בעלי עזב את העבודה וקיבל פיצויים, ונסענו. את אהוד הכירו שם כ’האבא של הילדה’, זה היה יוצא דופן. אני הייתי בת 29 והיא בת שנה וחצי. תכננתי להצטיין בלימודים ולקבל מלגה בהמשך ואכן קיבלתי את הציון הגבוה ביותר, אבל אז גיליתי שאין מלגות עבור סטודנטית לתור שני ובטח לא לסטודנטים זרים נאלצנו לחזור.

וזהו? איזה אנטי קליימקס

 זה פתח לי המון דברים, עצם זה שהצלחתי לעשות זה, עם ילדה, בלי כסף.

גם כל ההתחלה שם היתה כל כך יפה. ממש כשהגעתי,  פגשתי שם אדריכלית נוף ישראלית, שתוך שתי דקות סדרה לי סטודיו, שיעורים, שולחן, כסא והכירה לי את כל החברים שלה, בין השאר את ליטל, שהיא השותפה שלי  עד היום, ובסוף היום כבר הייתי במסיבה. זו אחת התקופות היפות בחיי.

אז נכון, נאלצתי לחזור לארץ, אבלה ושבורה אבל בעקבות זה התחלתי ללמד בארץ, התחלתי לעבוד ביחד עם ליטל, שכבר סיימה שם את הלימודים וחזרה לארץ ובעקבות המפגש איתה, עברתי מאדריכלות לאדריכלות נוף.

מה במפגש ביניכן הוביל אותך לשינוי הזה?

בהתחלה ליטל ביקשה ממני לתת לה ביקורות על פרויקטים –  היא בדיוק פתחה משרד עצמאי ומשם, דבר הוביל לדבר. התחלנו ממשרד קטן בבית שלה, בהמשך  עברנו למשרד מחוץ לבית ולמשרד גדול יותר, והתחלנו לשכור  עובדים. העובד הראשון שלנו היה סטודנט שלי בבצלאל.

ארלוזורוב 17  צילום: ליטל פביאן

ארלוזורוב 17 צילום ליטל פביאן

נמוך

בביקורות  אמצע שנה, בפרויקט הגמר שלי בשנה חמישית, לאחר עבודה מאומצת ותהליך ארוך ומרתק, אחד האורחים ניגש אלי ואמר לי שאני צריכה לקרוע את כל הגיליונות, לזרוק לפח ולהתחיל את הפרויקט מהתחלה. בעקבות זה השתתקתי לכמעט חודשיים וכמעט ולא יכולתי לגעת בפרויקט שוב. המורה שלי, פטר סובול, החל לבחון את החומר שוב, בצורה עדינה ומעניינת מכיוון אחר, וכך צמח בסופו של דבר פרויקט הגמר שלי, שמלווה אותי שנים רבות. תכננתי בית ספר שבנוי כבית. שנים רבות אחר כך תכננו במשרד, קומפלקס גני ילדים שבנוי על עיקרון דומה.

גבוה

היו מספר נקודות שיא מקצועיות, אם כי כל נקודה לא נראית לי בדיעבד כשיא, אלא יותר כנקודה שממנה ממשיכים. אני אוהבת אתרי בנייה ומרגישה, שכל פרויקט שבוצע בהצלחה (וזה קשה) הוא הישג מדהים. אם אחרי זה אני שומעת, שאנשים נהנים ושוהים במקום חדש שתכננתי, זה מרגש ממש.

כמה מרגעי השיא האלו הן ללא ספק, העבודה על כיכר הבימה עם דני קרוון, שימור ושינוי גן יעקב, שזו זכות גדולה להשתתף בהתחדשותו, תכנון כיכר גבעון ותכנון גן הילדים הראשון בארבע קומות. ויש כמובן התרגשות לגבי הפרויקטים העתידיים כמו שוק עליה ואחרים.

ככר גבעון  צילום: עמית גרון

כיכר גבעון צילום עמית גרון

שימור ותוספות גן יעקב  צילום: עמית גרוןשימור ותוספות בגן יעקב, צילום עמית גרון

 

תפנית בעלילה

המעבר מאדריכלות לאדריכלות נוף בעקבות המפגש עם ליטל סמוק. היתה הבנה, שמצאתי שותפה מאוד טובה ובגלל השותפות הייתי מוכנה לעשות את השינוי. אנחנו שותפות כבר כמעט 20 שנה, זו הזוגיות הכי ארוכה שלי, כמעט כמו הבעל שלי. ואם מוצאים שותפות טובה, זה מתנה.

ליטל היא אדריכלית הנוף הכי אדריכלית שאני מכירה ואני בדיוק הפוך. נפגשנו על רקע האורבניות, וזה גם ההגדרה של המשרד שלנו. זו פרקטיקה שמצריכה ראייה אדריכלית, כי הנוף העירוני הוא לא נוף רגיל, הוא בעצם שכבה נוספת בתוך העיר.

השינוי השני היה, שאחרי שלימדתי במשך שבע שנים בבצלאל, הבנתי כי העבודה על כל חלקיה, כולל החלקים של המשא והמתן, האישורים, תכניות העבודה ובעיקר הביצוע בשטח מעניינת אותי יותר מהוראה. אני מתלוננת כל יום – אבל אני אוהבת את זה.

לסיכום

לעיתים יוצא לנו לפגוש בדרך, ככה במקרה, דמות שהמפגש עמה הותיר בנו רושם כביר, חיובי או שלילי, כזה הנטמע בזיכרון כחוויה מכוננת. נשמע מוכר?

 עבדתי אצל צבי הראל, אדריכל מאוד מיוחד ומעניין. אני חושבת שלמדתי ממנו להסתכל על הפרויקט דרך הפרט.  אהבתי את דרך ההסתכלות שלו על הבניין, דרך הרבה פרספקטיבות של המון פרטים קטנים של הפרויקט, מכל מיני זוויות.

אהוד בן הזוג שלי שלמד אדריכלות וממנו למדתי בהתחלה הכל, הוא ממש פתח את העיניים לתחום הזה. כשרציתי להתקבל לבצלאל, חיפשתי אנשים שיספרו לי על המחלקה וככה בעצם הכרתי אותו. הוא היה סטודנט שנה ג’ והיינו הולכים לעשות סיורי אדריכלות.

והשותפה שלי ליטל , שכאמור השפיעה עלי ברמה ששיניתי את הדרך ואת הראייה שלי.

גן ילדים אסותא  צילום: דור נבו

גן ילדים אסותא- צילום דור נבו

תוכניות לעתיד

השאיפה היא להמשיך לעשות ושהפער בין התוכנית למציאות יהיה קטן, הכי קטן שאפשר. לאט לאט אנחנו מתקדמות בזה, והפרויקטים הופכים להיות יותר מדוייקים. .

אני חושבת שזו זכות ממש גדולה להשפיע על העיר ועל המקום שאני חיה בו,  ולגעת בחיי אנשים דרך תכנון המרחב הפתוח והבנוי.

מעוניינים לתמוך בפרויקט “נשים בעבודה”? לתמיכה חודשית בסכום קבוע או תמיכה חד-פעמית, בכל סכום שתחפצו. אנא צרו קשר במייל ilanitshamia@gmail.com

 

 

 

 

 

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.