Women At Work#24 – Sharon Bareket

Women At Work#24 - Sharon Bareket

בילדות חלמה להיות סופרת, אבל כבר בגיל 16, בהשראתה של מורה מרשימה בתיכון, נשבתה בקסמיו של עולם הצילום ויצאה לדרך ארוכת שנים בתחום.

אלה היו שנות התשעים, השנים שבהן צלמי האופנה פרצו דרך חדשה אל עבר האישי, המחוספס והאנושי, ושרון ברקת האורחת ה-23 שלי בפרויקט “נשים בעבודה” מצאה בטבעיות את מקומה בעולם הזה, מחברת בין אמנות לאופנה ובין לונדון לתל אביב, ומסמנת בדרך לא מעט שיאים והצלחות. פרס אמן צעיר, פרס עידוד היצירה ותערוכות רבות, לצד הפקות למגזינים מקומיים ובינלאומיים וקמפיינים לחברות מסחריות.

אבל אחרי 25 שנים כצלמת, מפגש עם אמה בבית קפה הוביל לתהליך של שינוי ולמסקנה שהנה, הגיע הזמן ללכת לכיוון חדש. בשש השנים האחרונות עובדת ברקת כמעצבת בתים, תחום שבהיעדר מונח עברי מקובל נכנה אותו “הום-סטיילינג“. “אני מחברת עולמות של פרקטיקה ועולמות רגשיים” היא מתארת את העבודה ומוסיפה “הערכים האסתטיים שליוו אותי כצלמת ממשיכים ללוות אותי גם בעיצוב בתים”. מהות העבודה לדבריה היא “ליצור אינטגרציה בין המון פרטים פנימיים וחיצוניים” מתוך שאיפה ליצור מקום שהוא ייחודי והרמוני”.

בעתיד, לצד רעיונות לפרויקטים ומחשבות על חיפוש שותפות מקצועית היא מתכננת בעיקר להמשיך ולא לעצור, לשמור על רצף ותנועה “זה הכי חשוב לי” היא מסכמת “בתוך זה קורה הכל”.

 

איך נגדיר אותך

בשש השנים האחרונות אני מעצבת בתים, הום-סטיילינג. לפני כן הייתי צלמת אופנה ואמנית במשך כ-25 שנה.

כילדה, איך דמיינת את עצמך “כשתהיי גדולה”?

 כילדה המשפחה שלי עברה הרבה מקומות ודירות. אני זוכרת שהייתי עומדת בבית מול הראי ומדמיינת מה אני מספרת על עצמי לילדים החדשים שאכיר. אז גם התחלתי לחלום שאהיה סופרת כשאגדל. בסוף המשפחה שלי השתקעה בזכרון יעקב ואני התחלתי לדמיין איך אני יוצאת משם ועוברת לגור בעיר.

איפה אני מוצאת אותך היום?

בשש השנים האחרונות אני מעצבת בתים, הום-סטיילינג. אני מגיעה לבתים בשלבים שונים – לפעמים האנשים כבר גרים בהם מספר שנים ורוצים לעשות שינוי משמעותי ברמה הפרקטית והאסתטית בלי להיכנס לשיפוץ גדול ולפעמים הבתים עדיין בתהליך של בניה. לאחר היכרות עם האנשים והצרכים שלהם אני מחברת עולמות של פרקטיקה ועולמות רגשיים ונותנת להם שפה ויזואלית כשהכלים המרכזיים שלי הם רגישות והבנה אסתטית ותרבותית, ויכולת להקשיב ולראות ניואנסים. הערכים האסתטיים שליוו אותי כצלמת ממשיכים ללוות אותי גם בעיצוב בתים – חשוב לי לחבר בין ניגודים, בין זול ויקר, מחוספס ועדין, פשוט ומתוחכם, ואני יכולה להעסיק את עצמי זמן רב במחשבות על המגע של החומר והחוויה שנוצרת בשילוב שלו עם חפץ מסוים.  המהות של העבודה שלי היא ליצור אינטגרציה בין המון פרטים פנימיים וחיצוניים, ובסופו של דבר, כשהדבר קורה במינונים נכונים, ליצור מקום שהוא ייחודי והרמוני.

מה השתנה בדרך והאם היה שלב בו סימנת לעצמך מטרה לחתור אליה?

היום אני מתייחסת לשנים שבהן הייתי צלמת כשנות ילדות מבחינה מקצועית במובן שהדברים נעשו או קרו בצורה מאוד ראשונית ואינטואיטיבית. למשל עצם זה שהתחלתי להציג בתערוכות קרה במקרה ולא כיוונתי לשם. תמיד דמיינתי את העבודות שלי במגזינים, התחברתי לקלילות ולחוסר מחויבות שבדבר, לא עניין אותי לראות אותן תלויות על קירות ולא חשבתי על תערוכות. ובכל זאת קרה שדביר אינטרטור, מגלריה דביר,  ראה צילום שלי מתקופת בצלאל תלוי בבית של יוסי ברגר שהיה חבר קרוב, והתעניין.

כשהגעתי לארץ מלונדון יוסי הכיר בינינו ודביר הציע לי להציג צילומי אופנה שלי במסגרת תערוכה קבוצתית בגלריה.  באותן שנים לא הציגו צילומי אופנה בגלריות בארץ ואלו היו הצילומים האחרונים שצילמתי בלונדון ממש לפני שעזבתי. משם זה התגלגל ובהמשך הצגתי אצלו בתערוכות נוספות וכן בתערוכת יחיד שערבבה פורטרטים של אנשים מאזורים שונים של החיים שהסתובבתי בהם באותו זמן – בין דוגמנים ודוגמניות לפגועי נפש או לאנשים מקריים שפגשתי ברחוב – הייתי קובעת עם אנשים שסיקרנו אותי ומגיעה לביתם  לסשן צילומים.

אבל בכל אותה תקופה וגם בהמשך אני לא זוכרת את עצמי מרגישה בטוחה בעצמי או במה שאני עושה. למרות ההישגים שהשגתי או הפרסים  שקיבלתי (פרס אמן צעיר, פרס עידוד היצירה). לא הערכתי את הדברים שעשיתי. חשבתי שהדברים שבאים לי בקלות ובטבעיות לא יכולים להיות רציניים ומשמעותיים. 

אני זוכרת שעבודה שלי התפרסמה במגזין אמריקאי נורא נחשב, ברגע הראשון שראיתי את זה נורא התרגשתי אבל מיד עלתה התחושה שזה קרה במקרה ושרצוי להתעלם מזה כי זה לא משהו שמגיע לי. יחד עם זאת היו נקודות בזמן שבהן ידעתי לעצור, לברר לעצמי מה הצורך שלי, ובהתאם גם לשים מטרות ולקחת החלטות בלי פחד.

עם המעבר לעיצוב בתים וההתחלה החדשה עשיתי “קפיצת גדילה” גם באופן שבו אני מנהלת את החיים המקצועיים שלי. גיליתי שאני יותר מובנית ומשימתית ממה שחשבתי והרבה יותר מודעת למטרות שלי ברמה יומיומית. אמנם אני עדיין מחוברת לחלקים האינטואיטיביים וסומכת עליהם מאוד אבל במקביל אני גם מנהלת בקרה על התהליכים.

מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן

בואי נחזור רגע להתחלה

בגיל 16 עזבתי את הבית ועברתי לגור כילדת חוץ בקיבוץ חולתה.  בבית ספר נפלטתי מרוב השיעורים עד שפגשתי את מאיה ברודצקי שהייתה המורה לצילום. היא היתה בעיני יפה וקשוחה וקולית נורא וזו הפעם הראשונה אחרי המון שנים שרציתי שהמורה תראה אותי. ושם, באותו שיעור ראשון, החלטתי שאהיה צלמת. מאיה נתנה לי מפתח לחדר חושך ואני ביליתי שם כל רגע אפשרי. פתאום הייתה לי סיבה ומטרה ודרך. צילמתי כל הזמן, ובספרי הצילום שמצאתי בספריה למדתי על צלמים בעולם.

תכננתי ללמוד צילום בבצלאל ובשביל זה היה שווה להשלים בגרות. הכל היה קשור בצילום ועם סיום הלימודים בבצלאל (1992) כיוונתי את עצמי לצילום אופנה. צילום אופנה היה הפורמט האידיאלי בעיני לספר סיפור בעזרת דמות, לוקיישן ובגד.

הסקרנות הטבעית שהיתה לי לאנשים ולשפת הגוף שלהם הפכה לכלי עבודה. דרך צילום  הפנים, המבט, תנועת הגוף עם הבגד והנוף ניסיתי לשרטט מפה נפשית רגשית.

אחרי הלימודים עבדתי כאסיסטנטית של צלם האופנה גולי כהן, עבדתי אצלו כעשרה חודשים ואפילו זכיתי בפרס צלמת האופנה המבטיחה. בסטודיו של גולי ראיתי במגזינים את הצילומים הראשונים של קורין דיי, הצלמת שגילתה באותם ימים את קייט מוס. הצילומים האלה ריגשו אותי כל כך ובעקבותיהם החלטתי לנסוע ללונדון.

זה היה אמצע שנות ה-90, הייתי בת 27, לבד, עם אנגלית איומה, עם כסף שחסכתי לשלושה חודשים ועם חלום לצלם במקום שבו נראה שהכל אפשרי ושההשראה היא אינסופית. צילום אופנה, מגזינים – הדברים המעניינים קרו בלונדון ואני הייתי חייבת להרגיש את זה מקרוב.

אז נסעתי. בהתחלה ניקיתי בתים למחייתי, שמרתי על כלבים ובמקביל צילמתי טסטים לסוכנויות דוגמניות. בפגישות שעשיתי עם עורכי מגזינים הם ביקשו שאחזור אחרי שלושה חודשים כדי להראות התקדמות. כל סכום שהרווחתי מצילום לסוכנויות הדוגמניות, השקעתי חזרה בסדרות שיזמתי, הפקתי וצילמתי לתיק העבודות.

אחרי מספר חודשים קיבלתי עבודה ראשונה למגזין 19 – לצלם כתבת אופנה של שמונה עמודים לגיליון של כריסטמס . בשיחת טלפון העורכת נתנה לי את כל הפרטים – האווירה,  מה היא רוצה ואיך היא רואה את זה, וכשסגרתי את הטלפון, הדבר היחידי שהבנתי היה המקום ושעת המפגש. אז ידעתי לאן להגיע והצלחתי לעבור את יום הצילום בהצלחה רבה כשאני מכפרת על קשיי השפה בחושים חדים וביכולת לתפקד טוב במצבי לחץ.

נשארתי בלונדון למשך שלוש שנים שהיו מאתגרות ברמה האישית אבל גם מרגשות ומלאות שמחה ותשוקה ברמה היצירתית והמקצועית. צילמתי אופנה ופורטרטים למגזינים ועיתונים מובילים, ביניהםThe Guardian , The Independent  Mixmag ,Attitude ,Evening  Standard  וגם עבדתי על פרויקטים עצמאיים.

באותן שנים התעניינתי במקום שבו האופנה נפגשת עם הרחוב, הפנטזיה והזוהר עם חספוס וההומור עם המלנכולי. חלק מהצילומים שצילמתי בשנים האלה הם הצילומים הטובים והמרגשים ביותר שצילמתי עד היום לדעתי, ונראים לי עדיין רלוונטיים למרות שעברו למעלה מ-20 שנה.

נמוך

בגיל 30, התחלתי לרצות בית, לדמיין שייכות וחיבור, ולא יכולתי לראות את זה קורה שם. הבנתי שאני צריכה לחזור לארץ. בהחלטה הזו היה גם וויתור על כל מה שחלמתי עליו עד אז. החלטתי שבארץ לא אצלם יותר ושאחפש תחום אחר לעסוק בו.

לקחתי לי חודש להיפרד ולארוז, זרקתי מגירות עם נגטיבים והשארתי רק מעט מהסדרות האהובות ביותר. באחד מסיבובי הפרידה שלי מהעיר הגעתי למוזיאון ויקטוריה ואלברט לתערוכה שמסכמת צילום אופנה בלונדון לפי עשורים. באולם של שנות ה90 היה שולחן ארוך ועליו מתחת לזכוכית היו מונחים מגזינים פתוחים עם כתבות אופנה שמאפיינות את רוח התקופה. בין הכתבות שנבחרו לייצג את שנות ה-90 נדהמתי לגלות כתבה שאני צילמתי למגזין אטיטיוד. זו הייתה מתנת פרידה יפה שאותתה לי שהייתי בכיוון הנכון.

גבוה

חודשיים אחרי לידת הבן הבכור שלי, בעודי נאבקת בענייני ההנקה,  התקשרו אלי ממשרד פרסום שלא הכרתי והזמינו אותי לפגישה לגבי צילום קמפיין בדרום אפריקה. זה נשמע לא הגיוני, אבל ארזתי את התינוק בסל-קל והגעתי לפגישה. כשהארט- דירקטור שאל אם אוכל לנסוע לעשרה ימים במצבי עניתי בביטחון שכן, למרות שבפנים לא היה לי שמץ של מושג איך. חודש אחרי אותה פגישה, נסענו אני, טיטו ואולי התינוק בן השלושה חודשים,  לעשרה ימי צילום סופר אינטנסיביים ומאתגרים עם הפסקות הנקה בכל שלוש שעות. זו הייתה אחת מחוויות ההצלחה הטובות שחוויתי, הצילומים יצאו מעולה, ובשנה שלאחר מכן נסעתי לצלם להם שוב, והפעם לבדי.

מאז שאני זוכרת את עצמי, כצלמת וכמעצבת, יש את רגעי השיא שנמצאים בזמן היצירה עצמה – כשאני מרגישה שהצלחתי באמת לגעת וליצור משהו חדש שאני מאמינה בו, זה הרגע המרגש ביותר, והוא עומד בפני עצמו, בלי קשר לתגובה שתגיע מהעולם החיצוני.

אני שמה לב שאני נרתעת מלציין שיאים בעבודתי כמעצבת בעיקר מכיוון שאני מצפה לשיאים שיבואו. איכשהו שיא מתחבר לי לרטרוספקטיבה ואני כרגע מאוד שקועה בהווה שלי שמלא בשיאים קטנים, אם זה לקוח חדש שמביא איתו צורך לחפש ולמצוא לו פתרונות חדשים, או פרויקט שנגמר ושאני מזהה בו את הייחוד שלו אבל גם את המשותף לטביעת האצבע שלי. אלו השיאים שאני סופרת כרגע, הם קשורים ליומיום ולרצף ולתנועה.

תפנית בעלילה

עם החזרה לארץ עבדתי מספר שנים בהוסטל לפגועי נפש ולמדתי טיפול באמנות בסמינר הקיבוצים. במקביל לימדתי צילום סטודנטים במכון הטכנולגי בחולון, בויצ”ו בחיפה וכן בבית ספר לבנים עם הפרעות התנהגות בראשון לציון. בשלב הזה עדיין לא הצלחתי “לשחרר” את הצילום המשכתי לצלם אופנה ופורטרטים עבור מגזינים, חברות ומעצבים (בין השאר ידיעות אחרונות, את, קום איל פו ,TNT , סלקום, שילב) ובמקביל הצגתי בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בישראל ובחללים בינלאומיים, עבודות שמנסות לחבר את העולמות השונים שבהם הסתובבתי. באותן שנים גם הכרתי את טיטו, בן-זוגי, ונולדו לי שני בנים.

כל הזמן הזה ליווה אותי חוסר שקט וחיפוש שחלק גדול ממנו היה קשור ברצון להתחלה חדשה מקצועית. יום אחד, בפגישה בבית קפה עם אמא שלי, שוב עלתה השאלה מה אני רוצה לעשות באמת, ופתאום שאלתי את עצמי במה אני טובה ומה בא לי בקלות.לראשונה בחיי הבנתי  שאני רוצה ומוכנה לעבוד מתוך חיבור לחוזקות שלי ולא בהתנגדות להן. ושם משהו נפתח. היה לי ברור שזה צריך להיות קשור בצבע. אני מאוד משוחררת עם צבעים ואוהבת את כולם. ואז התחלתי לדמיין טקסטורות, טקסטיל, הדפסים.

לאמא שלי, שהיא אמנית ויטראז’ים, היתה גלריה לריהוט עתיק ועבודות זכוכית בזכרון יעקב. היא פינתה לי חדר אחורי בגלריה שקראתי לו “החדר השני” ולשם אספתי רהיטים ששלחתי לשיפוץ, וחפצים שאספתי. מהר מאוד הבנתי שני דברים, האחד – לא מתאים לי לשבת במקום ולחכות שיבואו אלי והשני –  זה מה שאני רוצה לעשות. לחבר חיבורים וליצור עולמות. נרשמתי ללימודי הומסטיילינג בשנקר ודי מהר התחלתי לעבוד.

לסיכום

לעתים יוצא לנו לפגוש בדרך, ככה במקרה, דמויות המותירות עלינו רושם כביר, חיובי או שלילי, כזה הנטמע בזכרון כחוויה מכוננת. נשמע מוכר?

אני מאוד מאמינה בדרך ובתהליך, ויש לא מעט דמויות שהמפגש איתן או עם העבודה שלהן עיצב חלקים ממי שאני. אחת מהן היא דיאן ארבוז, צלמת שנחשפתי לעבודותיה ממש כשהתחלתי לצלם. העיסוק שלה בשאלות על נורמליות, מה זה ומי הוא נורמלי, והאם יש דבר כזה בכלל, תפש אותי במקומות מאוד עמוקים וליווה אותי שנים ארוכות. דמות משמעותית נוספת היה מטפל חכם וסבלני שליווה אותי תקופה ארוכה ועזר לי להוציא את הפרפר מהגולם שהייתי.

תוכניות לעתיד

להמשיך ולא לעצור, לשמור על רצף ותנועה. זה הכי חשוב לי ובתוך זה קורה הכל. אני יכולה לראות את עצמי מעצבת ליין מוצרים לחברה גדולה, קולקציית בדים, טפטים, מלון דירות, משרדים. ויש לי פנטזיה למצוא שותף או שותפה ולעבוד בזוגיות מעולה ומפרה. לא דבר פשוט בכלל. בינתיים אני נהנית מאוד משיתופי פעולה מוצלחים שאני עושה עם מעצבים ואדריכלים.

מעוניינים לתמוך בפרויקט “נשים בעבודה”? לתמיכה חודשית בסכום קבוע או תמיכה חד-פעמית, בכל סכום שתחפצו. אנא צרו קשר במייל ilanitshamia@gmail.com

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.