Women At Work #22 – Anat Safran

 

Women At Work #22 - Anat Safran

כשאעלה את הראיון הזה לאוויר, ענת ספרן, האורחת ה-22 שלי בפרויקט “נשים בעבודה” כבר תהיה בטוקיו, בעבודה על הפרויקט שעליו היא מספרת כאן בהמשך בלשון עתיד. ספרן, המנהלת האמנותית של שבוע העיצוב בירושלים נסעה יחד עם האוצר טל ארז וצוות שבוע העיצוב להשתתף ב Design Art Tokyo ולהציג שם פרויקטים מקומיים.

אבל זה אינו הביקור הראשון של ספרן בטוקיו. לפני 14 שנה הגיעה לביקור בן כמה חודשים בעיר, בעקבות רילוקיישן של בן-זוגה, והתאהבה. “בכל בוקר יצאתי לסייר בעיר חמושה במצלמות ובספרי סקיצות ופשוט צעדתי” היא מספרת, עד שהגיעה ערב אחד לאירוע קטן בשם פצ’ה קוצ’ה, אירוע אותו יזמה בהמשך בגרסה מקומית, בתחילה במועדון קטן ביפו והיום, שני סבבים מלאים עד אפס מקום, בהיכל התרבות בתל אביב.

“פעם חשבתי שאהיה אמנית במשרה מלאה אבל הדברים התגלגלו אחרת וגיליתי שאני מעדיפה ליזום פרויקטים, להגות קונספטים ולעבוד עם עוד אנשים מאשר להסתגר לבד בסטודיו, מוסיפה מי שבגיל 21 ארזה מזוודה ונסעה ללמוד בצרפת, על אף הקולות שניסו להניא אותה מהנסיעה למדינה זרה. היום היא עוסקת בעיקר באוצרות וניהול אמנותי של פרויקטים גדולים בתחום התרבות. “אני לא חושבת שסימנתי מטרות בצורה ברורה וחד משמעית, לפחות לא בקול רם, אבל במבט לאחור אני מבינה שכן ידעתי לאן אני מכוונת ושקול פנימי מאוד מדויק הוביל אותי לכל אורך הדרך”.

איך נגדיר אותך?

הגדרות הן לא הצד החזק שלי. אוצרת/ מנהלת אמנותית/ יזמית תרבותית /מעצבת.

כילדה, איך דמיינת את עצמך כשתהיי גדולה”?

בילדותי כל מה שעניין אותי היה לצייר. פשוט ציירתי כל הזמן. והיה לי ברור תמיד שזה המקום שלי ושאעסוק באמנות. המשכתי ללמוד אמנות כל חיי. בגרות באמנות בתיכון עירוני א׳ ואחר כך תואר ראשון ושני באמנות בצרפת.

איפה אני מוצאת אותך היום?

היום ממש אני עובדת במרץ על פרויקט שבוע העיצוב ירושלים בטוקיו שיתקיים עוד שבועיים. הוזמנו לקחת חלק בDesign Art Tokyo אירוע העיצוב הגדול בטוקיו וישראל היא המדינה האורחת. אנחנו מקימים תערוכה וסדרה של אירועים באחד מחללי התצוגה המרכזיים והיפים בטוקיו. זוהי סגירת מעגל מרגשת מבחינתי כי לפני 14 שנה גרתי בטוקיו מספר חודשים והתאהבתי לחלוטין בעיר ובתרבות היפנית. הרבה דברים טובים בחיי המקצועיים התחילו בתקופה ההיא ולחזור לשם היום עם כל הצוות של שבוע העיצוב ירושלים הוא רגע מיוחד במינו עבורי.

אבל אני אחזור קצת אחורה. בשנים האחרונות עיקר הפעילות שלי היא באוצרות וניהול אמנותי של פרויקטים גדולים בתחום התרבות. שני העוגנים המרכזיים הם הפצ׳ה קוצ׳ה (עליו אפרט פה בהמשך) ושבוע העיצוב ירושלים. ב-2016 הוזמנתי להיות המנהלת האמנותית של שבוע העיצוב ירושלים שהתקיים מספר שנים בבית הנסן במתכונת מקומית אך ב-2016 התקבלה החלטה להפוך אותו לאירוע גדול ובינלאומי. יחד עם הצוות מבית הנסן התחלנו לגבש תכנית ומטרות לאירוע העיצוב החשוב בישראל. עם השנים האירוע הולך וגדל, הזהות שלו נבנית ומתגבשת וקורים במהלכו ובעקבותיו המון דברים מעניינים בזירת העיצוב המקומית. יחד עם טל ארז אוצר השבוע אנחנו בונים בכל שנה תכנית חדשה ומורכבת בהשתתפות כ-200 מעצבים ומעצבות מהארץ ומחו״לזה פרויקט מסעיר ומאתגר והעבודה עליו היא כמו נסיעה ברכבת הרים לא לבעלי לב חלש… אך גיליתי שאני אוהבת את האדרנלין של פרויקטים מסוג זה ואני נהנית לא רק מהתוצאות אלא בעיקר מהתהליך על כל קשייו

בנוסף לשני העוגנים האלה, בכל שנה ישנם פרויקטים נוספים מסוגים שונים השנה לדוגמא עבדתי עם צוות קטן על פיתוח קונספט למרכז מבקרים העוסק בחינוך וטכנולוגיה בירוחם. בנוסף כבר למעלה מארבע שנים אני חברה במועצת הפיס לאמנויות שם יחד עם קבוצת אנשים מרתקת ומסורה אנחנו מגבשים ומבצעים תכניות לתמיכה ביוצרים ויוצרות מכל תחומי התרבות בארץ. אני שמחה ומברכת על כך שבשנים האחרונות גם תחום העיצוב מתחיל לקבל תמיכות ממפעל הפיס ומקווה לראות עוד ועוד עשייה מסוג זה בארץ.

מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן

מה השתנה בדרך והאם היה שלב בו סימנת לעצמך מטרה לחתור אליה?

מצד אחד לא הרבה השתנה. אני עדין יוצרת כל הזמן ומוקפת בעשייה אמנותית ובאנשים יוצרים. פעם חשבתי שאהיה אמנית במשרה מלאה אבל הדברים התגלגלו אחרת וגיליתי שאני מעדיפה ליזום פרויקטים, להגות קונספטים ולעבוד עם עוד אנשים מאשר להסתגר לבד בסטודיו (למרות שאני מתגעגעת לרגעים האלה מאוד). אני לא חושבת שסימנתי מטרות בצורה ברורה וחד משמעית, לפחות לא בקול רם, אבל במבט לאחור אני מבינה שכן ידעתי לאן אני מכוונת ושקול פנימי מאוד מדויק הוביל אותי לכל אורך הדרך.

בואי נחזור רגע להתחלה

בגיל 21 ארזתי מזוודה וטסתי ללמוד בצרפת. לא הכרתי שם אף אחד. הצרפתית שלי היתה מאוד בסיסית למרות שלמדתי שנים. הייתי צעירה תל אביבית שעד אותו רגע חיה את כל חייה על קו הביתעירוני א׳הקריה וחזרה. ידעתי שאני צריכה להתרחק וללמוד בחו״ל. לא היה בי אף פחד או חשש והייתי נחושה וממוקדת מטרה. זאת היתה אחת ההחלטות החשובות שעשיתי בחיי ואני שמחה שלא הקשבתי לכל הקולות שניסו להפחיד אותי. אמרו שיהיה לי קשה ובודדאך למעשה אלה היו חמש שנים נפלאות אשר עיצבו חלק מהותי ממי שאני היום גם בצד המקצועי וגם בצד האישי. בנוסף שיטת הלימודים בצרפת אינה מחייבת לבחור מסלול משנה א׳ כך שכל האפשרויות פתוחות בפני הסטודנטים והם מוזמנים לחקור ולגלות דיסיפלינות שונות. אני למדתי במגמת אמנות אך במקביל לקחתי קורסים בעיצוב וידאו ועוד.

נמוך

אחת התקופות הקשות היתה החזרה ארצה לאחר הלימודים בצרפת. זוהי בדרך כלל תקופה קשה לכל סטודנט (ובמיוחד לאמנות) אך אצלי היא היתה קשה במיוחד בגלל החזרה לארץ. בצרפת אמנות ותרבות בכלל הינם תחומים חשובים ומרכזיים בחיים. שם אף אחד לא שאל אותי ״מה יצא לך מזה?״ והיו לא מעט תמיכות מהמדינה (הלימודים בחינם ובנוסף מקבלים עזרה כספית בשכ״ד, הנחות לרכבות ולאירועי תרבות ועוד). החיים היו יפים, קלים ורגועים. הייתי מוקפת באנשי אמנות שתמיד היו נכונים לשוחח ולהגיב. כשחזרתי הבועה הזאת התפוצצה. הגעתי חדורת אמביציות ויוזמה ונתקלתי בעייפות, אדישות וקושי להזיז דברים (וגם אינתיפאדה חדשה…). הייתי בדכאון חצי שנה ועל סף עזיבה. אבל אז הכרתי את בן זוגי והחלטתי להישאר בכל זאת. לקח לי הרבה זמן למצוא את דרכי עבדתי כמעצבת גרפית, הייתי די.ג׳יי ,אסיסטנטית לאמנים, צלמת, כתבת ובטח עוד כמה דברים שאני כבר לא זוכרת.  

גבוה

מקווה שנקודות השיא עדין לא הגיעו. אבל נקודות מרגשות קורות לי בשנים האחרונות פעמיים בשנה: פעם אחת בערב הפצ׳ה קוצ׳ה על במת היכל התרבות בתל אביב, כשאני צופה בקהל של אלפי אנשים מתרגש מהמפגש עם יוצרות ויוצרים מוכשרים. זה תמיד רגע של תקווה שבו אני מרגישה שאולי עוד יהיה בסדר ושיש עתיד במקום הזה. הפעם השניה היא בערב הפתיחה של שבוע העיצוב בירושלים. רגע שאליו מתנקזים חודשים ארוכים של עבודה מאומצת ופתאום הוא מקבל חיים ואנרגיה משלו והקסם קורה.

תפנית בעלילה

 ב-2005 קרה לי דבר נהדר, חלום שהתגשם. בן זוגי קיבל הצעה לרילוקיישן של מספר חודשים בטוקיו. יפן תמיד היתה יעד מרתק בעיניי ופתאום מצאתי את עצמי בטוקיו בקונטקסט חלומי. בכל בוקר יצאתי לסייר בעיר חמושה במצלמות ובספרי סקיצות ופשוט צעדתי. התחלתי במעגלים קטנים וקרובים, באתרים מוכרים ולאט לאט הגעתי לשכונות מגורים, לאזורי תעשיה ולמקומות שכף רגל גייג׳ין מעולם לא דרכה בהם. זאת הייתה התקופה שלפני האייפון, הגוגל מפס והפייסבוק ולא הכרתי אף אחד בטוקיו. כך בעצם זכיתי לגלות לבדי, בלי שום הטיות, המלצות ועזרה מבחוץ את העיר הכי מרתקת בעולם. למדתי יפנית (הספקתי לשכוח את הרוב לצערי), כתבתי בלוג, הכרתי המון אנשים והפכתי להיות ועדת התרבות של קבוצת החברים שהלכה והתגבשה. השהות בטוקיו גרמה לי להתאהב נואשות בתרבות היפנית ובעיר אך בעיקר שינתה את חיי המקצועיים לנצח. באחד הערבים חברה ספרה לי על אירוע אמנות בשם פצ׳ה קוצ׳ה. מצאתי את עצמי במועדון אפלולי בקומת המרתף צופה בערב הפצ׳ה קוצ׳ה פורמט שנולד כשנתיים מוקדם יותר בדיוק באותו בר על ידי צמד אדריכלים אירופאיים מארק דייתם ואסטריד קליין . הקונספט היה פשוט יוצרים מתחומים שונים עולים לבמה ומציגים כל אחד בתורו את עבודתם במשך שש דקות וארבעים שניות בלבד. מארק ואסטריד הנחו את האירוע וליהטטו בין אנגלית ליפנית וסיפרו שהקונספט של הפצ׳ה קוצ׳ה קיים כבר בארבעים ערים שונות בעולם. האנרגיה שספגתי מאותו ערב וכנראה גם הוויסקי ששתיתי גרמו לי לפנות אליהם בהתלהבות בסוף הערב, להציג את עצמי ולהכריז שאני רוצה לארגן את הפצ׳ה קוצ׳ה בתל אביב. עד היום אין לי מושג מה עבר לי בראש. משם הסיפור הזה מתגלגל לערב הפצ׳ה קוצ׳ה הראשון שאצרתי בבר הסלונה ביפו ב-2007 (הזמנתי אמנים, ארגנתי חברים שיביאו מקרן ומיקרופונים, שלחתי הודעה לעיתונות ויומיים לפני האירוע נזכרתי שאני צריכה לעמוד על במה ולהנחות את הערב הזה ושבכלל יש לי פחד במה. רגע של לחץ שבעקבותיו אני פונה לאיתי מאוטנר ומזמינה אותו להנחות את האירוע יחד איתי ומשם המשכנו יחד עד היום). הערב היה מוצלח ומרגש ובעקבותיו חברנו לחברת פאזה שמנהלותיה הפכו שותפות וחברות. פאסט פורווארד ל-2019 וערב הפצ׳ה קוצ׳ה (הגדול ביותר בעולם) מתקיים בכל שנה בהיכל התרבות בתל אביב בארבעה סבבים של 2500 איש ואישה. אני עדין מתרגשת לפני שאני עולה לבמה אבל כבר אין לי פחד כי אם הנאה וסיפוק גדולים. זה קורה כבר 12 שנים ברציפות (הפצ׳ה קוצ׳ה הוא ארגון ללא מטרות רווח דרך אגב). הרפתקאת הפצ׳ה קוצ׳ה לימדה אותי שאני מאוד נהנית להיות בצד של האוצרת, שהוא בעצם סוג אחר של יצירה המערבת הרבה מאוד אנשים יחד. עם הזמן מצאתי את עצמי עובדת על יותר ויותר פרויקטים כיזמית/אוצרת/יוצרת שלהם. גיליתי עולם חדש, דינמי ומשתנה. זירה בה כל הדיספלינות שמענינות אותי יכולות סוף סוף להפגש כל במה אחת

לסיכום

לעיתים יוצא לנו לפגוש בדרך, ככה במקרה, דמויות המותירות עלינו רושם כביר, חיובי או שלילי, כזה הנטמע בזכרון כחוויה מכוננת. נשמע מוכר?

לפני הרבה שנים עבדתי כגרפיקאית בעיתון העיר. זאת היתה עבודה מונוטונית בשעות משוגעות ושכר זעוםישבנו ימים ולילות במרתף חשוך ועימדנו את דפי העיתון. זה היה נורא. אבל האנשים שעבדו איתי היו מיוחדים ומרתקים וזאת היתה הסיבה העיקרית שהצלחתי להחזיק במשרה הזאת 9 חודשים שלמים. אחת הדמויות המשמעותיות שפגשתי שם היא דודו גבע. אני הייתי הגרפיקאית האחראית לשבת איתו בכל יום ראשון ולהפוך את העבודות שגזר, הדביק ושכפל בבית במכונת הזירוקס שלו לפורמט דיגיטלי, שניתן להדפיס בעיתון. דודו לא ידע לעבוד על תוכנות גרפיות ובכלל האמין בעבודה ידנית וסזיפית. העבודה היתה אמורה לקחת לנו חצי שעה אבל השיחות איתו היו כל כך מצחיקות שתמיד נמשכו שעות. בהמשך לאחר שעזבתי את העיתון דודו גייס אותי לעזור לו בעבודה על החוברת העצמאית שהוציא ״ספרות זולה״. במשך שנה וחצי עבדנו כמה פעמים בשבוע , כשגם הפעם רוב הזמן אכלנו חומוס וקשקשנו במרפסת העישון. לבסוף כשבוע לאחר שהחוברת יצאה לאור דודו נפטר. מדודו למדתי על אמת ויושרה אמנותית, איך לשעוט קדימה עם הרעיונות המשוגעים שלך גם אם אתה ברווז צולע ומרוט, איך להיות תמיד אופטימית ואיך לצחוק על הכל גם כשלא באמת מצחיק. הרבה פעמים אני חושבת עליו ועל הפרויקטים שהייתי רוצה להציע לו לעשות יחד.

תוכניות לעתיד

הייתי רוצה להמשיך ולעשות את מה שאני עושה. להפתיע את עצמי במחוזות חדשים, בשיתופי פעולה מסעירים, בעבודה עם גורמים ציבוריים ופרטיים בארץ וגם במדינות אחרות. לייצר אלטרנטיבה שפויה ואופטימית דרך תרבות למציאות מורכבת ולעיתים מדכאת. לגלות, לחקור, ליזום ולהעז ופשוט ליצור עוד ועודולעשות שלום עולמי גם.

מעוניינים לתמוך בפרויקט “נשים בעבודה”? לתמיכה חודשית בסכום קבוע או תמיכה חד-פעמית, בכל סכום שתחפצו. אנא צרו קשר במייל ilanitshamia@gmail.com

 

 

 

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.