Women At Work #9 – Ronit Vered

Women At Work #9 - Ronit Vered

כילדה חלמה להמשיך את דרכו של אביה בעולם המחול, אבל מורה קשוחה וכמה סנטימטרים לגובה הסיטו אותה מהמסלול אל עבר התשוקה האחרת, אוכל, תחום שמאז ומתמיד שימש עבורה כ חלון להתבונן דרכו על אנשים ועל מקומות“.

רונית ורד, האורחת התשיעית שלי בפרויקט נשים בעבודהובעלת המדור (הנפלא) “פינת אוכלבמוסף הארץהגיעה אל הכתיבה העיתונאית לאחר שנים כעורכת בהוצאת מפה“, שם נהגה להסתובב כחלק מצוות-אוכל בפרעסמוביל“, כדי לגלות מקומות חדשים וכדי לשוב ולבדוק בתי אוכל ותיקים, נושא בו היא ממשיכה לעסוק ולחקור לעומק במדור, כמו גם בהרצאות על תרבות והיסטוריה של אוכל ותיעוד מפגשים עם עובדי אדמה ואנשים שמייצרים מזון בקנה מידה קטן ובאופן מסורתי. בימים אלו היא עובדת יחד עם הצלם דן פרץ על ספר שיתבסס על חומרי המדור וחולמת על מסעות במסגרתם מתקיימים החיים האמיתיים“.

איך נגדיר אותך?

עיתונאית וחוקרת אוכל. לקח לי זמן רב לכנות את עצמי עיתונאית“. כשהיו שואלים אותי פעם מה אני עושה נהגתי לענות כתבנית אוכל“. עיתונאות נראתה לי מקצוע נשגב ששמור לאנשים שעורכים תחקירים פוליטיים חשובים ומשנים סדרי עולם. לא לאנשים שאוכלים, שותים וכותבים על זה.

כילדה, איך דמיינת את עצמך כשתהיי גדולה“?

רציתי להיות רקדנית. אבא שלי היה רקדן. הוא רקד מחול מודרני, בין השאר אצל מרתה גרהאם ובבת שבע, ואני כמו כל ילדה קטנה רציתי לרקוד הישר לזרועותיו של אבא. רקדתי בלט חמש פעמים בשבוע עד גיל 14 כשזנט אורדמן – אני מקווה שנשמתה הצפודה נצלית בגיהינום של מחריבי חלומות אמרה שאני גבוהה מדי ושלעולם לא אוכל להיות רקדנית מקצועית.

איפה אני מוצאת אותך היום?

כותבת מדי שבוע את המדור פינת אוכל במוסף הארץ” (יחד עם הצלם דן פרץ); עובדת על ספר שמבוסס על חומרי המדור ;עורכת ספר מאמרים על הארוחה בתרבות החזותית והחומרית בהוצאת בצלאל” (עם מיכל איתן ואורי ברטל); מרצה על תרבות והיסטוריה של אוכל; וחולמת על מסעות. אם אין לי כרטיס טיסה או איזו נסיעה מעניינת באופק העולם נראה לי עגום ומשמים. החיים האמיתיים מתקיימים מבחינתי במסעות, לא בשגרת היומיום.

מה השתנה בדרך והאם היה שלב בו סימנת לעצמך מטרה לחתור אליה?

כשהחלום לרקוד באופן מקצועי נגוז, אני נוטה להאמין מיד לדברים הגרועים שאומרים עלי, נותרו המילים. גדלתי בבית שמילים ושפה היו חשובות בו, ולא במקרה גם שני האחים שלי – איתי ורועי – עוסקים בעיתונות ובכתיבה. אמא שלי הנחילה לנו אהבה גדולה למילה הכתובה. היא הייתה ספרנית הכפר, ואני ביליתי חלק ניכר מילדותי ומנעוריי בין מדפי הספרייה. ספרים, כמו מסעות, היו תמיד אופציה מועדפת על המציאות. לא היו לי תכניות קונקרטיות להפוך לעיתונאית או לסופרת, אבל תמיד הייתה תחושה עמומה שאני אעשה משהו שקשור למילים. כמו הרבה אנשים שנוטים למדעי הרוח לא היה לי מושג מה בדיוק אני רוצה לעשות, ונראה לי שאולי יצרתי לעצמי את התחום שאני מתמחה בו בהתאם לנטיות לבי.

אוכל היה מבחינתי מתחילת הדרך חלון להתבונן דרכו על אנשים ועל מקומות. אני מנסה גם היום שבסוף המדור במוסף “הארץ” תהיה כתובת קונקרטית כדי שאנשים יוכלו לטעום ולחוות את מה שאני כותבת עליו אבל בשנים האחרונות יוצא שיש פחות המלצות ויותר עיסוק באופן שבו אוכל מעצב את הזהות שלנו. במיוחד בישראל, שהיא מקום מרתק עבור אנשים שכותבים על אוכל. כשהתחלתי לא היו הרבה מדורי אוכל בעיתונות, הכתובה והדיגיטלית, והיום יש כל כך הרבה שאני מוצאת את עצמי משוחררת כמעט לחלוטין מהצורך לכתוב על מקומות חדשים או לעשות את חמשת הכי טוביםבתחומם.

אוכל טוב הוא עדיין הקריטריון הראשון לבחירה בגיבורי המדור, אבל זה טור אישי ואני עוסקת בו בתחומים שקרובים לליבי. אני מחבבת משוגעים לדבר, כי אובססיות מניעות את העולם קדימה; יש לי חולשה, בגלל הביוגרפיה הפרטית – גדלתי במושב כפר הס – לעובדי אדמה (גם אם אין דבר ששנאתי יותר בילדותי מאשר לעבוד בשדות); ואני מרבה לכתוב על אנשים שמייצרים מזון בקנה מידה קטן ובאופן מסורתי. אני מקווה שלא רק בשם הרומנטיקה. אני לא רוצה להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור, אבל משהו השתבש במערכות המזון הגדולות והתעשייתיות, ואני חושבת שיש מה ללמוד מחוכמת העבר גם אם צריך להתאים אותה לעולם מודרני ומרובה אוכלוסין.

הרצאה על בעלי מלאכה קטנים ועל העבודה במדור במסגרת סדרת ההרצאות של Creativ Mornings

בואי נחזור רגע להתחלה.

למדתי היסטוריה כללית ותרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב, עבדתי כמוכרת בחנות ספרים (עבודה מעולה. לולא היה קשה להתפרנס ממנה הייתי כנראה ממשיכה עד היום) והתחלתי לערוך ולתרגם, כעצמאית, עבור הוצאת מפה“. זה קרה אחרי ההצלחה הפנומנלית של מדריך מפה לטיולי אוכל” (שכתבו עפרה ריזנפלד וחנוך פרבר) וההוצאה הקימה צוות אוכל שנסע ברחבי הארץ כדי לבקר במסעדות וכדי לעדכן את הספר ואת אתר האינטרנט החדשני שקם בעקבותיו. מהר מאד עזבתי את הלימודים והתחלתי לעבוד במפהבמשרה מלאה. “הפרעסמוביל“, כך קראנו לרכב שבו הסתובבנו בדרכים כדי לגלות מקומות חדשים וכדי לשוב ולבדוק בתי אוכל ותיקים.

מפה, שהקימו דני טראץומולי מלצר, הייתה עבורי בית ספר לאוכל (את החך אפשר לאמן ולתרגל); לאתיקה (ביקרנו במסעדות מבלי להזדהות והקפדנו לשלם תשלום מלא); ובעיקר בית ספר לכתיבה. שם לימדו אותי שלא מכים על ראשו של הקורא בפטיש וכופים עליו את דעתך, אלא פשוט מספרים סיפור טוב ומניחים לקורא לראות מה מצטייר ממנו. עבדתי במפהקרוב לשבע שנים, ובמרוצת הזמן הפכתי לעורכת ראשית של האתר ולאחראית על תחום האוכל. הייתי ברת מזל להיות שם רגע לפני שהעולם של מפות, של מאגרי מידע ושל ספרי יעץ (reference books) השתנה ללא הכר. כשעזבתי כתבתי תקופה קצרה מדור אוכל במוסף התרבות של גלובס. ואז ניר בכר ושחר אלתרמן, שקיבלו לידיהם את מוסף הארץ, הציעו לי לכתוב בו מדור מסעות אוכל. התחלתי לכתוב את המדור במרץ 2007.

נמוך (רגע ששקלת לוותר על רעיון או פרויקט בעקבות ביקורת, סירוב או כל סיבה אחרת).

היה עורך אחד שקיבל לידו את מוסף הארץ שהודיע לי שאני נטל על גבו של העיתון“. העובדה שאני זוכרת את המשפט הזה כל כך טוב מעידה עד כמה לקחתי אותו ברצינות ועד כמה זה ערער אותי. מיד שקלתי להתפטר, אבל אז פגשתי קולגה שסיפר לי כמה פעמים נאמר לו שהוא גרוע, מיושן ונטול ערך, ובכל זאת המדור שלו עדיין שם. בניגוד, למשל, לאנשים שאמרו לו את זה. בלעתי את גאוותי הפגועה והזכרתי לעצמי שלכל אחד שמורה הזכות להביע דעה, ולי שמורה הזכות לדלג הלאה ולהמשיך לכתוב.

מעוניינים לקבל עדכונים חודשיים ולעקוב אחר התפתחות הפרויקט? הרשמו כאן

גבוה (נקודות שיא מקצועיות)

באפריל האחרון הוזמנתי על ידי NYU (אוניברסיטת ניו יורק) לשאת מספר הרצאות בנושא המטבח הישראלי. להרצאה הראשונה, שעסקה במלחמות החומוס ובהיסטוריה של גידול שומשום והפקת טחינה בארץ ישראל, הגיעה פרופסור מריון נסטלה. מרגש לדבר ולדעת שאישה כמוה מקשיבה לך.

יצא שבשנים האחרונות אנחנו עוסקים במדור לא מעט בחיטה, בקמח ובלחם. אני דווקא לא אדם של לחם ובצק – בסעודה האחרונה עלי אדמות אבחר כנראה לאכול בשר וירקות – אבל לא לחינם הפך לחם לסמל של תרבות אנושית. תיעדנו במדור את עבודתו של מתי לנדנר, דור שלישי למייסד מאפיית חלות ירושלמית מפורסמת, זמן קצר לפני שהלך לעולמו. במסגרת הכתבה התחקינו אחרי חייו של משה רוגובסקי, בעל מלאכה שבנה בתחילת המאה ה-20 בארץ ישראל שורה של תנורי אפייה יוצאי דופן שהפכו למוקד של חיי קהילה. אופה צעיר שקרא את הכתבה זיהה תנור דומה בקיבוץ נען והיום פועלת במקום מאפייה ישנהחדשה ושוקקת חיים. או במילים אחרות – מסתבר שגם עיתונאי אוכל יכולים לחולל שינוי צנוע.

תפנית בעלילה

אחד הדברים שאני הכי נהנית מהם בשנים האחרונות הוא יצירת תוכניות קולינריות למוסדות תרבות. זה התחיל ב-2014 עם שבוע האוכל הפולני“, שבוע של אירועים שחגגו בגאווה את המורשת המושמצת של המטבח היהודיאשכנזי, ועם תכנית קולינרית בפסטיבל האוכל היהודי בסינמטק ירושלים. השיא היה מבחינתי פרויקט נימוסי שולחן” (2018) בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב. הפרויקט המקסים הזה שילב בין אמנות, תיאטרון ואוכל, ועבדו עליו יחד אנשים מוכשרים ומלאי תשוקה (האוצרים הראשיים היו דוקטור שרון אהרונסון להבי ודוקטור ספי הנדלר). אני הייתי אחראית על התחום הקולינרי וגם אצרתי תערוכה צנועה של תפריטי מסעדות מקומיות. אנשים אומרים לעתים תכופות שהשיח על אוכל נוטה לרדידות ולשטחיות, אבל הפרויקטים האלה – שגם זכו לקהל מבקרים גדול – מוכיחים שיש מקום לדיון מורכב יותר.

לסיכום

לעיתים יוצא לנו לפגוש, ככה במקרה, דמות שהמפגש עמה הותיר בנו רושם כביר, חיובי או שלילי, כזה הנטמע בזכרון כחוויה מכוננת. נשמע מוכר?

אין יום שבו אני לא מתגעגעת לדוקטור אלי לנדאו, שנפטר ב-2012. הוא היה רופא, טבח מופלא, משוטט בחסד עליון ואיש מבריק ומצחיק. הכרתי אותו ב-2007, בעקבות מייל קצר שהוא שלח לי בתגובה לכתבה במוסף על מסע קולינרי לסיציליה. הוא כתב שמאז שהיה בן 13, ושלח מכתב הערצה לאנדה עמיר פינקרפלד, הוא לא מרבה לשלוח מכתבים לכותבים, אבל שהוא מחבב את המדור שלי וחושב שאנחנו צריכים להיפגש. נפגשנו לבירה במולי בלומס, ומאותו יום לא נפרדנו. עבדתי אתו ועם חיים כהן באתר מבשלים“, אבל בעיקר היינו חברים. הוא נהג להתקשר אלי בצהרי היום ולשאול מה את עושה?’. אני הייתי עונה שאני עובדת מול המחשב. ‘עבדת מספיק היום‘, הייתה התשובה הקבועה, ותוך חצי שעה הרכב שלו כבר ניצב מתחת לבית שלי והיינו מפליגים לאכול ולשתות. היינו יושבים על הבר, בדרך כלל ביועזר בר יין ביפו, עד רדת הערב יום אחרי יום. ניהלתי אתו כמה מהשיחות המרתקות בחיי, הוא היה איש אשכולות אמיתי, אבל רוב הזמן היינו שותים ושותקים. אין הרבה בני אדם שאפשר לשתוק בניחותא במחיצתם.

תוכניות לעתיד.

הצטברו לדן ולי חומרים בערך לחמישה ספרים, וזו שערורייה שעוד לא הוצאנו אחד מהם. מקווה שזה יקרה השנה, ויש לי רעיונות מחקר כבר לשלושה נוספים. הלוואי שיפתחו בארץ Food studies – פקולטה ללימודי קולינריה מהסוג שכבר יש למשל באוניברסיטת ניו יורק או בקליפורניה. בסמסטר הקודם לימדתי קורס על תרבות אוכל מקומית בשנקר (יחד עם דקל בוברוב, ראש המחלקה לתקשורת חזותית) ונהניתי מאד מההוראה. אבל החלום הכי גדול שלי שזה מישהו ישלם לי לנסוע, לאכול ולשתות מבלי שאצטרך לכתוב על זה מילה אחת (אני שונאת לכתוב ואחרי כל כך הרבה שנים זה עדיין קשה לי).

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.